לופס נ' לוי ציון

פסק דין

ראשיתן של שתי התובענות בהליכים בסדר דין מקוצר. לנתבע ניתנה רשות להתגונן, ונקבע שהתובענות תתבררנה בהליך של סדר דין מהיר. מאז שהוגשו התובענות, התנהלו במסגרתן הליכים לא מעטים, ובין השאר ניתנו פסקי-דין בהיעדר הגנה, פסקי-דין אלו בוטלו ועוד הליכים נוספים הקשורים בכך, אשר נבעו בין השאר, מאיחורים בנקיטת ההליכים שבהם נקט הנתבע.

בקדם המשפט שהתקיים ביום 6.7.2010 הסכימו הצדדים לסכם את טענותיהם על סמך המסמכים המצויים בתיק, ובכך, הלכה למעשה, ויתרו הם על שמיעת עדויות הצדדים וממילא גם ויתרו על הכרעה בשאלות שעניינן המשקל שיש ליתן לראיות הצדדים. בנסיבות אלו, ממילא שבמסגרת פסק הדין לא ניתן להכריע מי מהצדדים מהימן יותר, או לגרסתו של מי יש ליתן יותר משקל. על-יסוד סיכומי הצדדים ולור האמור, יינתן פסק הדין.

א.עיקר העובדות והשאלה השנוייה במחלוקת בין הצדדים

2.הנתבע ושני שותפים נוספים, יעקב בנימין ונחום מכלוף, היו בעליהם של אולם אירועים בבית שמש, בעוד שלכל אחד מהשותפים היה שליש מהבעלות על האולם. בשלב מסוים נוהל משא ומתן שלפיו שני השותפים, בנימין ומכלוף, ימכרו את חלקיהם בשותפות לשני התובעים.

ביום 29.7.2008 נחתם זיכרון דברים בין התובע פיטוסי לבין הנתבע לרכישת שליש השותפות שהיה בבעלות מכלוף, וסוכם שבתמורה ישלם פיטוסי למכלוף סך של 100,000 ₪. עוד נקבע שישולם סך של 10,000 ₪ כמקדמה. זיכרון דברים נוסף נחתם בין התובע לופס לבין הנתבע ביום 31.7.2009, שבו סוכם שבתמורה לסך של 140,000 ₪, שישולם לבנימין, ירכוש לופס את חלקו של בנימין בשותפות. גם בזיכרון דברים זה נקבע שישולם סך של 10,000 ₪ כמקדמה.

אין מחלוקת בין הצדדים ששתי המקדמות אכן שולמו. מההמחאות שצירפו התובעים עולה כי אלו ניתנו לפקודת הנתבע, וכי הוא הפקיד את ההמחאות בחשבונו.

3.כעבור כשבועיים, החליטו התובעים כי הם מבקשים שלא להתקשר בהסכם השותפות, אלא לחזור בהם מזיכרון הדברים שעליו חתמו. לטענתם, החלטתם זו נבעה מכך שבמהלך פרק הזמן שחלף נודע להם שאולם השמחות נתון בחובות כבדים מאד לגורמים שונים ולרשויות, כי אין לו רישיון עסק בשל כך שלא ניתנו לו האישורים המתאימים משירותי הכבאות וממשרד הבריאות, וכי יש צורך בשיפוצים הכרוכים בהוצאות כבדות מאד כדי להתאימו לדרישות הגורמים המאשרים את העסק, כתנאי לקבלת רישיון להפעלת האולם. מסיבה זו, לא הושלמה ההתקשרות והתובעים דרשו מהנתבע שיחזיר להם את כספי המקדמה.

פיטוסי אף ביקש החזר עבור הוצאות בסך 4,202 ₪ שהוציא עבור האולם בפרק הזמן שחלף מאז שחתם על זיכרון הדברים, ועד שהודיע על כוונתו לחזור בו מכך (בהתאם לקבלה שצורפה על-ידו).

בתביעותיהם תבע כל אחד מהתובעים החזר של המקדמה בסך של 10,000 ₪, הוצאות שהוציא כל אחד במהלך ניהול המשא ומתן, שעל-פי הערכתם מסתכם בסך של כ-2,000 ₪, ופיטוסי גם תבע את החזר ההוצאות שהוציא כאמור (4,202 ₪). כך שתביעתו של לופס היא על סך של 12,000 ₪, ותביעתו של פיטוסי היא על סך של 16,204 ₪.

4.בבקשת הרשות להתגונן טען הנתבע שקודם לחתימה על זיכרון הדברים עם כל אחד מהתובעים, הודיע לכל אחד מהם שהאולם נתון בחובות לנושים שונים, לרבות לרשויות, לנותני שירותים ולספקים, וכי עיקר התשלום נועד לפירעון חובות אלו (שם, סעיף 2). יחד עם זאת טען שכספי המקדמה ששילם כל אחד מהתובעים נמסרו לשותפים שיצאו מהשותפות (שם, סעיף 6). על הטענה האחרונה חזר הנתבע גם עתה, בסיכומי טענותיו. כך בעוד שלא סתר את העובדה שעליה עמדנו קודם לכן, ששתי ההמחאות של המקדמות הופקדו בחשבונו. הנתבע לא הראה שהעביר את כספי המקדמה במועד מאוחר יותר למי מהשותפים היוצאים, ואף לא הראה כל מסמך המלמד על כך שכספי המקדמה שולמו לגורם אחר (כך אפילו אתעלם מתצהירו של בנימין, שהנתבע טען טענות שונות ביחס לתוקפו ולקבילותו). לפיכך הדיון יהיה על יסוד ההנחה שכספי המקדמה אמנם שולמו לנתבע.

5.עיקר טענותיהם של התובעים הן כי לא היו מודעים לחובות הכבדים שבהם נתון אולם השמחות, ואף לא לליקויים החמורים שבעטיים לא ניתנו אישורים מטעם כיבוי אש ומשרד הבריאות המהווים כאמור, תנאי לקבלת רישיון עסק, וכי אף לא ידעו על הצורך בשיפוצים הכרוכים בהוצאות כבדות. משנודעו לתובעים עובדות אלו, ביקש כאמור, כל אחד מהתובעים לחזור בו מזיכרון הדברים שעליו חתם. לפיכך, ומאחר שהסיבה לחזרה זו נעוצה בהסתרת עובדות מהותיות מצד הנתבע, טוענים התובעים כי הם זכאים לקבל את סכום המקדמה ששילם כל אחד מהם ואת שאר הוצאותיהם, כאמור לעיל.

6.מנגד טוען הנתבע, שאין לקבל את טענותיהם של התובעים. בינו לבין כל אחד מהתובעים נחתם זיכרון דברים, המהווה הסכם תקף לכל דבר ועניין. כספי המקדמות שולמו לפירעון חובות, והתובעים ידעו על כך. בנוסף לכך טען הנתבע, שאין לקבל את טענותיהם של התובעים כי הוסתר מהם שאולם השמחות נתון בחובות כבדים. כך גם אין לקבל את שאר טענותיהם. שכן, קשה להניח שמי מבין התובעים היה מתקשר בהסכם הכרוך בתשלום סכומים ניכרים – פיטוסי 100,000 ₪, ולופס 140,000 ₪ - ואף משלמים מקדמה בסכום משמעותי – 10,000 ₪ כל אחד – מבלי שטרחו לבדוק את מצבו של אולם השמחות לאשורו ואת מצב החובות.

7.נמצא אפוא, שהשאלה הטעונה הכרעה היא, אם על הנתבע להשיב לכל אחד מהתובעים את כספי המקדמה, ולפיטוסי גם את סכום ההוצאות שהוציא. זאת על יסוד ההנחה שכאמור, כספי המקדמה שולמו לנתבע, וכי החזרה מההסכמה באה לאחר שחתימת כל אחד מהתובעים על זיכרון הדברים, על כל המשתמע מחתימה זו.

ב.דיון ומסקנות

8.מהעובדות שעל עיקריהן עמדנו, המסקנה ההגיונית המתבקשת היא, שכל אחד מהתובעים חתם על זיכרון דברים לאחר שבדק היטב מה מצבו של אולם השמחות. כפי שטען הנתבע בצדק, קשה לקבל טענה שאדם מתקשר בהסכם הכרוך מצדו בהשקעה כספית ניכרת, ואף משלם מקדמה בסכום משמעותי, וכל זאת מבלי שטרח לבדוק מה טיבה של "הסחורה" שהוא קונה.

אילו כל אחד מהתובעים רק היה חותם על זיכרון הדברים, כי אז ניתן היה לומר שלא הייתה זו אלא מעין "הצהרת כוונות", שנועדה להתחיל משא ומתן שתכליתו לבדוק את האולם, את כדאיות העסקה ואת רצינות הצדדים. אולם מאחר שכל אחד מהתובעים שילם מקדמה בסכום שאינו מבוטל, קשה לקבל שלא טרח לבדוק קודם לכן את מצבו של האולם. אם אמנם כטענתם, לא בדקו התובעים קודם לחתימתם את מצבו של האולם, ותשלום המקדמה היה על תנאי שיתברר לתובעים שהעסקה כדאית, כי אז היה עליהם לכתוב זאת בזיכרון הדברים באופן מפורש. כך למשל, היה עליהם לכתוב שעומדת לכל אחד מהתובעים האפשרות לחזור בו מן ההסכמה תוך פרק זמן כלשהו, וכי במקרה כאמור תוחזר המקדמה ששולמה. אולם אין חולק שהדבר לא נעשה.

על רצינות התובעים ועל כוונתם להתקשר עם התובע בשותפות ניתן גם ללמוד מרכישת המוצרים על-ידי פיטוסי. אדם אינו רוכש מוצרים לעסק שאינו שלו, אלא אם כן הדבר נעשה כהלוואה. אולם לא הוצג כל מסמך ולא הוצגה כל ראייה אחרת שלפיה הייתה זו הלוואה לעסק.

9.מנגד, לא ניתן להתעלם מן העובדה שתוך פרק זמן קצר, בן כשבועיים, לאחר החתימה על זיכרון הדברים, החליטו התובעים לחזור בהם מכוונתם להתקשר בהסכם השותפות. קשה להניח שאדם שמתכוון להיכנס לעסק של בעלות על אולם שמחות הכרוך מבחינתו בהשקעה כספית משמעותית, ואף משלם סכום ניכר כמקדמה, יחזור בו מכוונתו ללא סיבה המניחה את הדעת. נראה כי יש בעובדה זו כדי ללמד שאכן לשני התובעים נודעו עובדות משמעותיות ומפתיעות, שעליהן לא ידעו קודם לחתימתם על זיכרון הדברים, ולכן לא יכולים היו לשקול אותן. עובדות אלו, כך נראה, קשורות בהיקף החובות של האולם, שככל הנראה, אפילו היו התובעים מודעים לכך שהאולם נתון בחובות, לא היו מודעים להיקף החובות הגבוה קודם שחתמו על זיכרון הדברים.

העובדה שהנתבע אינו מדייק בדבריו, כך למשל ביחס לשאלה מה נעשה עם כספי המקדמות, מעורר יותר מחשש, שאפילו אמר לתובעים שהאולם נתון בחובות, לא חשף בפניהם את מלוא החובות ואת העובדה שמדובר בחובות בסכומים גבוהים מאד.