לוסקי

פסק דין

1.המדובר בתביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, לטענתה, עקב היתקלות בדלת זכוכית של חנות אופטיקה בבעלות ובהפעלת הנתבעת (להלן: "החנות"), בקניון בחצור הגלילית.

לטענת התובעת, כמפורט בתצהירה, ביום האירוע ביקרה, בסמוך לשעה 20:00, בחנות. מאחר שלאחר בדיקה בחנות, נאמר לה, כי העדשה שהרכיבה, נקרעה והיא צריכה להוריד אותה, הודיעה בחנות, כי היא הולכת למקום עבודתה (אשר נמצא בחנות סמוכה בקניון) וכי תיכף תחזור. לטענת התובעת מששבה לחנות לאחר דקות ספורות, בסמוך לשעה 20:15, בעודה פוסעת בצורה טבעית, בכניסה לחנות, התנגשה בחוזקה בדלת הזכוכית אשר הייתה סגורה.

התובעת טענה, כי המדובר בדלת זכוכית שקופה, לחלוטין, אשר לא ניתן היה להבחין כי היא סגורה ואף התאורה בחנות דלקה.

כתוצאה מהתאונה, נבדקה התובעת בביה"ח וכעולה מהמסמכים הרפואיים שצורפו, נגרמה לה המטומה מתחת לעין שמאל ושריטה באף. התובעת לא טענה לנכות צמיתה כתוצאה מהתאונה.

2.לטענת הנתבעת, כמפורט בתצהיר גב' אבידן עובדת החנות (להלן: "העובדת"), התובעת ביקרה בחנות ביום האירוע בפעם הראשונה בין השעות 15:00-18:00 ושבה לחנות בסמוך לשעה 21:00. לטענת הנתבעת, כבר בשעה 20:00 החלה העובדת לשטוף את החנות, לשם כך הרימה העובדת את הציוד שהיה בחנות על גבי השולחן שעמד במרכז החנות והזיזה את השידה אל מול דלת הכניסה, לסמן שהחנות סגורה.

כמו כן טענה הנתבעת, כי האורות בחנות עומעמו.

הנתבעת טענה, כי התובעת עבדה בחנות סמוכה, הכירה את החנות ויכלה להבחין כי החנות סיימה את פעילותה.

3. בתאריך 22/11/11 העידו בפני, התובעת וכן עובדת הנתבעת.

בסיכומיה טענה התובעת לאחריות הנתבעת בגין היות הדלת שקופה, ללא סימני אזהרה או שילוט. התובעת טענה, כי שעות פעילות הקניון הינן עד 21:00 וכי אדם סביר לא היה יכול להבחין בשידה שהוצבה לפני הדלת, שכן המדובר בשידה בגובה נמוך. לעניין הנזקים, הפנתה התובעת לחבלות שנגרמו לה ואשר בגינן, לטענתה, לא יצאה מהבית במשך 3 שבועות ואף נאלצה לשהות בימי מחלה.

הנתבעת טענה בסיכומיה, כי לא ניתן להניח בוודאות שהתובעת אכן נפגעה מאותה הדלת וכי המדובר בתובעת סדרתית, אשר אף סירבה להצעת פשרה.

הנתבעת טענה, כי מעיון בתמונות עולה, שהדלת מתוחמת בכל אחד מ-4 פינותיה, כי יש מעליה שלט המצביע על כך שמדובר בדלת כניסה.

הנתבעת הוסיפה והפנתה לאשם תורם של התובעת, אשר הכירה את החנות, עבדה בסמוך ואף הייתה לקוחה קבועה. לפיכך, טענה הנתבעת, כי התובעת הכירה את שעות הפעילות של החנות וידעה כי מתבצעת שטיפה בסיום היום. הנתבעת טענה, כי התובעת הייתה צריכה להבחין בחפצים, אשר הורמו והעידו על שטיפת החנות.

לעניין הנזק, הפנתה הנתבעת לכך שלא צורפו כל אסמכתאות לנזק מיוחד.

דיון:

4. אינני מקבלת את טענת הנתבעת, אשר נטענה בשפה רפה, כאילו האירוע לא הוכח, או כאילו הפגיעה לא נגרמה מהתנגשות בדלת החנות. בסעיף 10 לתצהירה, הצהירה העובדת, כי בעת ששטפה את החנות, שמעה לפתע קול התנגשות וכשהפנתה מבטה לדלת ראתה את התובעת.

עדות התובעת בעניין, בתוספת הודעת העובדת, כי מיד ששמעה את ההתנגשות ראתה את התובעת בדלת, בצירוף תעודת חדר מיון, שם נרשם מפי התובעת כי נכנסה בדלת זכוכית של חנות האופטיקה, מהוות ראיות מספיקות לכך שההתנגשות אכן אירעה בדלת החנות.

לעניין ההלכה, כי לגרסה הנמסרת מפי התובע סמוך לנסיבות האירוע, יש משקל רב, ראה ע"א (מחוזי ת"א) 3013/99 פרץ נ' פרץ, ע"א (מחוזי ת"א) 2109/00 פרנקו נ' אררט.

לפיכך, כאמור, גם בתרשומת תעודת חדר מיון, יש כד לתמוך בגרסת התובעת.

גם בהבדל בין הנטען בכתב התביעה, כאילו התובעת יצאה מן החנות בפעם הראשונה כדי להביא את משקפיה ממקום עבודתה, לבין הנטען בתצהיר כאילו יצאה להודיע במקום עבודתה כי היא צריכה לחזור לחנות, לא מצאתי סתירה מהותית. התובעת הייתה עקבית בשני המקרים בטענה, כי בפעם הראשונה שביקרה בחנות אובחן קרע בעדשה וכי לפיכך הייתה צריכה לחזור למקום עבודתה (אם לצורך לקיחת משקפיים ואם כדי להודיע) ולאחר מכן לשוב לחנות על מנת להוריד את העדשה הקרועה. אין חולק שהתובעת ביקרה באותו יום בחנות, עוד לפני הפעם בה התנגשה בדלת ואין המדובר בסתירה מהותית הפוגעת במהימנותה. סביר כי המדובר בהבדל הנובע מהזמן הרב שחלף מאז התאונה.