לויפר נ' מעיין 2000

פסק דין

1. עניינה של התובענה שלפנינו - מתן צו מניעה קבוע אשר ימנע מהנתבעים 2-1 להפעיל חנויות בשני נכסים הנמצאים ברחוב שמואל הנביא 35 וברחוב בית ישראל 17 בירושלים (להלן- הנכסים), הסמוכים לדירת התובע, צו עשה להשבת מצב הנכסים לקדמותו לאחר שנעשו בהם עבודות בניה , וכן סעד הצהרתי, אשר לא פורט טיבו.

2.לטענת התובע, כל עבודות הבניה בנכסים נעשו ללא היתר בניה , ואף מבלי שנתבקש היתר לשימוש חורג כנדרש לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח- 1968.

3.הנתבעים 2-1 הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית לבית משפט זה , והיעדר עילת תביעה .

גם הנתבעת 3 (להלן- העירייה) הגישה בקשה לסילוק התביעה נגדה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית, היעדר עילה , והיעדר יריבות.

4. לטענת הנתבעים 2-1, כתב התביעה מונה טענות תכנוניות רבות וכן טענות הקשורות בתחום רישוי עסקים , אשר אין לבית משפט זה הסמכות לדון בהם, הואיל ולפי סעיף 12ב לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965, הסמכות לדון בטענות מסוג זה שמורה לוועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה בירושלים או, למצער, ככל שהתובע מבקש לתקוף החלטות שניתנו על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה - הרי שהסמכות המתאימה לכך היא בית המשפט לעניינים מנהליים.

5.עוד טוענים הנתבעים 2-1 , כי כתב התביעה אינו מגלה עילה מחמת שאין כל משמעות אופרטיבית לסעדים המבוקשים.

לטענתם, הסעד ההצהרתי המבוקש בכתב התביעה איננו מפורש , ואילו הצו להריסת כל העבודות שנעשו בנכסים והחזרת המצב לקדמותו איננו ישים מחמת חשש לסכנת התמוטטות.

אשר לצו המניעה המבוקש טוענים הנתבעים , כי אין בו כלל צורך הואיל והעבודות הוכשרו זה מכבר בהיתר בנייה כדין.

6.העירייה הצטרפה לרוב הטענות של הנתבעים 2 ו-1 בנוגע לסמכות העניינית ולעילת התביעה, וטוענת כי כתב התביעה מכיל ערב רב של טענות הנוגעות לתחומי רישוי עסקים ותכנון ובניה , ובצדן התייחסות ישירה להחלטות העיריה ולפעולותיה במסגרת תפקידה הציבורי , וכי, לטענתה, הערכאה המתאימה לבירור טענות התובע היא בבית המשפט לעניינים מנהליים.

עוד טוענת העירייה, כי יש לדחות את התביעה נגדה מחמת היעדר יריבות בינה לבין התובע הואיל ולא מבוקש ממנה כל סעד , וכי ככל שמעוניין התובע לתקוף את שיקול דעתה של העירייה בנוגע לאישורים שניתנו לנתבעים 2-1 - הרי שגם תקיפה כזו אינה בסמכותו של בית משפט זה.

7.התובע מתנגד לבקשה.

לטענתו, התובענה נוגעת למעשה למטרד ליחיד, ולכן יש להגדירה כתביעה בדבר שימוש במקרקעין, אשר הסמכות לדון בה מסורה לבית משפט השלום.

עוד טוען התובע , כי במסגרת התובענה עולה תקיפה עקיפה של מעשי ו/או מחדלי העיריה , אשר ניתן לבררם במסגרת הליך בבית משפט זה , ואין צורך לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים.

התובע דוחה את טענת היעדר עילת התביעה וטוען כי העובדה שהתנהלו הליכים נגד הנתבעים 2-1 בבית המשפט לעניינים מקומיים מעידה על קיומה של עילת תביעה .

עוד טוען התובע, כי אמנם במסגרת תביעתו מועלות טענות בדבר החלטות שגויות, לטעמו, של העירייה - אולם עיקר תביעתו היא לבחון את הנזקים שגרמה לו העירייה , וכן לבחון את מעשיה ו/או מחדליה ביחס לנזקים הנגרמים מדי יום על ידי הנתבעים 2-1.

8. לאחר עיון בכל טענות הצדדים , הגעתי למסקנה כי יש לקבל את טענות הנתבעים בדבר היעדר סמכות עניינית לבית משפט זה ולסלק את התביעה על הסף.

9.המבחן לקביעת הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד הנתבע (ראה ע"א 2846/03 ריצ'ארד נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529 והאסמכתאות המובאות שם).

בענייננו, כאמור, מבקש התובע שלושה סעדים אשר אינם מתאימים לדיון בפני בית משפט זה, כפי שיפורט להלן.

10.הסעד הראשון המבוקש הוא מתן צו המניעה קבוע למניעת השימוש בנכסים מבלי שהוצא להם רשיון עסק , וכן מניעת ביצוע עבודות ללא היתר בנייה.