לוין(עציר) נ' מדינת ישראל

החלטה

ערר על החלטת בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת קלוגמן), במ"ת 23899-02-10, מיום 21.2.2010, במסגרתה הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

נגד העורר הוגש כתב אישום בבית משפט קמא בעבירות של פריצה לרכב וגניבה מרכב. נטען בכתב האישום, כי ביום 07.2.10 בסמוך לשעה 13:10, בחניון בנתניה התפרץ הנאשם לרכבה של לי בצ'צי (להלן: "הבעלים"), בכך שפתח את דלת הנהג ונכנס לתוך הרכב וגנב מתוך הרכב רדיו-טייפ שהיה מותקן ברכב.

במקביל להגשת כתב האישום הוגשה בקשה להורות על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

נטען בבקשה, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האמור בכתב האישום וקמה עילה להורות על מעצרו עד תום ההליכים בהעדר כתובת מגורים קבועה, וכן מסוכנותו של העורר אם ישוחרר ממעצר. נטען כי בעברו שתי הרשעות בעבירות של סחר בסמים והתפרצות לרכב, בגינן ריצה עונש מאסר בפועל, ותלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה של תשעה חודשים.

ב"כ העורר לא חלקה בבית משפט קמא על קיומן של ראיות לכאורה לגבי העבירה של התפרצות לרכב וחלקה על קיומה של עילת מעצר בעבירה של גניבה מתוך הרכב. בנוסף טענה, כי לא קמה בנסיבות המקרה עילת מעצר וביקשה להפנות עניינו של העורר לשירות המבחן על מנת שיוגש תסקיר מעצר בעניינו.

לאחר שבית משפט קמא שמע את טיעוני ב"כ הצדדים בשאלות שבמחלוקת, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה גם לעבירת הגניבה.

באשר לעילת המעצר, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי הגם שמדובר בעבירת רכוש אחת – בנסיבות המקרה קמה עילת מעצר מהנימוקים שפורטו בבקשה למעצר. בית משפט קמא הגיע למסקנה, כי לא ניתן לאיין מסוכנותו של העורר בחלופת מעצר, דחה את בקשת ב"כ העורר לקבלת תסקיר והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

בית משפט קמא ציין בהחלטתו, כי אין בחומר שבא בפניו כל אינדיקציה כי המשיב גילה רצון להיגמל, וכאשר יש ראיות לכאורה ועילת מעצר ובהעדר חלופת מעצר, דחה בקשתה של ב"כ העורר לקבל תסקיר שירות המבחן והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

על החלטה זו של בית משפט קמא נסב הערר שבפניי.

בנימוקי הערר נטען, כי שגה בית משפט קמא במסקנתו בקיומה של תשתית ראייתית בכל הנוגע לעבירת הגניבה. עוד נטען, כי שגה בית משפט קמא שלא נתן משקל ראוי למצבו הרפואי של העורר כטעם לבחינת חלופת מעצר, ודחה בקשת העורר לקבלת תסקיר מעצר בעניינו.

בדיון בפניי חזרה ב"כ העורר על נימוקי הערר וציינה, כי מאז הישיבה הקודמת עלה בידה לזמן את אביו של העורר לבית המשפט. לאב כתובת מגורים קבועה והיא כתובתו של העורר, ואין ממש בטענה כי אין לעורר כתובת מגורים קבועה. היא הוסיפה וטענה לעניין הראיות בכל הנוגע לעבירת הגניבה.

לגופו של עניין ביקשה להורות על שחרורו של העורר בתנאים שיקבע בית המשפט. היא הוסיפה וציינה כי העורר עצור מאז יום 11.2.2010.

ב"כ המשיבה מתנגד לקבלת הערר, הגם שהוא הסכים שאין די בראיות שהוצגו בבית משפט קמא כדי לקבוע קיומן של ראיות בעבירת הגניבה.

לעניין עילת המעצר– טען ב"כ המשיבה, כי עברו של העורר והעובדה שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה בעבירה דומה, מקיימים את הדרישה לקיומה של עילת מעצר, אפילו שמדובר בעבירת רכוש אחת מסוג עוון.

לאחר ששמעתי טיעוני ב"כ הצדדים לבקשה ונתתי דעתי לעבירה המיוחסת לעורר, לרבות עברו הפלילי, ומבלי להקל ראש בעבירה המיוחסת לו – הגעתי למסקנה כי דין הערר להתקבל.

לא נעלמה ממני ההלכה שיצאה מפתחו של בית המשפט העליון, כי בנסיבות מסוימות גם עבירת רכוש בודדת די בה כדי להקים עילת מעצר. להשקפתי נסיבות המקרה אינן עולות בקנה אחד עם ההלכה הנ"ל של בית המשפט העליון (ראה בעניין זה בש"פ 45/10 שניתן על ידי כב' השופט עמית).

נסיבותיו האישיות של העורר הן עגומות ביותר, אבל לא די בהן כדי להקים עילת מעצר. דומני כי מן הראוי שיוגש בתיק העיקרי תסקיר שירות המבחן על מנת שתיבחנה נסיבותיו האישיות של העורר ושירות המבחן יביע דעתו לגבי טיפול, אם ניתן לעשות זאת בנסיבותיו.

אביו של העורר התייצב בבית המשפט והצהיר כי כתובתו היא כתובתו של העורר, והוא התחייב ליידע את העורר בכל דבר דואר שיתקבל מבית המשפט.

בנסיבות אלה אינני סבורה כי יש ממש בטיעון שלעורר אין כתובת מגורים קבועה.