לוין נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר

פסק דין

העורר, מר יצחק לוין, נולד בשנת 1931 בעיר קייב שבאוקרינה ושהה בעיר הולדתו בעת פלישת הגרמנים. משפחתו ברחה מאימת הגרמנים ליערות ובהמשך מזרחה לאוזבקיסטן.

אין חולק כי לאור סיפור קורותיהם של העורר ומשפחתו בריחתם מקייב מקימה עילת נרדפות.

העורר הגיש בשנת 1999 תביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות) ונדחה מן הטעם שבהיותו נתין אוקראיני אינו עומד בתנאי הסף של סעיף 160 לחוק הפיצויים הגרמני, המעניק את הזכות לפיצוי לחסר נתינות או פליט על פי אמנת ז'נבה ובגין נכותו אינו זוכה לסעד ממדינה או ארגון בין מדיני אחר. מאחר והזכאות לפי חוק הרדיפות שמורה לנכים שהיו זכאים לפיצוי לפי הדין הגרמני לולא ויתרה מדינת ישראל על זכותם בהסכם השילומים עם גרמניה, נדחתה תביעת העורר מבלי לדון בה לגופה. הודעת המשיבה נשלחה לעורר ב- 2001 שלא בדואר רשום.

בדצמבר 2009 העורר חזר ופנה באמצעות בא כוחו למשיבה, בבקשה לקבל תביעתו לאור השינוי שחל במדיניות המשיבה ובהחלטות וועדת העררים לגבי ילידי אוקראינה שברחו מזרחה מפחד הגרמנים.

המשיבה קיבלה את הבקשה והכירה בזכאותו של העורר מיום 1.12.09.

בדיון בפנינו הצהירה המשיבה על נכונותה להכיר בעורר רטרואקטיבית מיולי 2004, מועד מתן החלטה של ועדת העררים בעניין אורן בן עם נ' הרשות המוסמכת (ו"ע 2418/03), בעקבותיה שונתה מדיניות המשיבה כלפי ילידי אוקראינה.

העורר אינו מסתפק בתשלום המוצע לו ועותר להכרה מיום הגשת התביעה ב- 1999 ולכך מתנגדת המשיבה. המחלוקת היא אפוא בשאלת מועד תחילת תשלום התגמולים.

ב"כ העורר גורס כי אין להסתפק בתשלום תגמולים על יסוד סעיף 18 לחוק הרדיפות, היינו, ממועד הבאת הראיה החדשה – חוות הדעת של עו"ד פפה המוזכרת בהחלטה בעניין בן עם – אלא מיום הגשת התביעה ב- 1999 וזאת מכיוון שהחלטת המשיבה לא נשלחה לעורר בדואר רשום. לדעתו, עצם קבלת הערר ע"י הועדה מחייב תשלומים רטרואקטיביים מיום הגשת התביעה מאחר ו"אין סמכות לא למשיבה ולא לוועדה לקצר את תקופת התשלום הרטרואקטיבי". (עמ' 1 ש20 ואילך).

איננו מקבלים גישה זו וסבורים שהצעת המשיבה לשלם לעורר תגמולים מיולי 2004 היא הנכונה ולהלן נימוקנו.

דיון

א. עד להחלטה בעניין בן עם, ועדת העררים סברה כי ילידי אוקראינה הינם בעלי נתינות אוקראינית/רוסית ועל כן אינם ממלאים אחר תנאי הסף של סעיף 160 הנ"ל, משמע אינם זכאים לתגמולים לפי חוק הרדיפות, ראה ו"ע 1311/00 עזריאל זמרי ואח' נ' הרשות המוסמכת, סעיפים 98- 104 לפסה"ד.

בעניין בן עם קבעה הועדה כי על פי חוות דעת שהובאה בפניה דעתה שונתה "וכי אין משמעות לקיומה של נתינות אוקראינית וזאת, משום שכפי שעולה מחוות דעתו של עו"ד פפה...תושבי הגוש המזרחי נחשבים כחסרי נתינות עפ"י הדין הנוהג בגרמניה."

ב. העולה מן האמור הוא כי החלטת המשיבה לדחות תביעתו של העורר לא היתה מוטעית בשעתו וכפי הנראה עלתה בקנה אחד עם פסיקת הועדה. ההתכתבות בין המשיבה למשרד עורכי הדין המייצג את העורר למן ההתחלה מלמד כי גם ב"כ העורר סבר שעניינית אין מקום להגשת ערר; ב"כ העורר דרש מהמשיבה החלטה ברת ערר אך לאחר שנשלחה לו לא ערר עליה במשך שנים ועד ל- 2009.

ג. שינוי מדיניות המשיבה ביחס לנתינות אוקראינית/רוסית, בא בעקבות חוות הדעת הנ"ל של עו"ד פפה שניתנה בתיק אחר ושינתה את פסיקת וועדת העררים ואת מדיניות המשיבה. העולה מפנייתו המאוחרת של העורר למשיבה, כי עד 2009 הסכים עם החלטת הדחייה משנת 2001 ולאור עמדת המשיבה וועדת העררים עד 2004, לא סבר שהינו זכאי לתגמולים לפי חוק הרדיפות ולכן לא ערר על החלטת המשיבה. כמו כן נעיר כי העורר לא הזדרז לפנות למשיבה גם לאחר מתן ההחלטה בבן עם אלא 5 שנים מאוחר יותר.

ד. אין חולק כי אילו הוגש ערר מטעם העורר לפני ההחלטה בבן עם בשנת 2004, עררו היה נדחה אלא אם היה מציג מטעמו ראיה לפיה אין נפקות לנתינות האוקראינית לעניין תחולת חוק הפיצויים הגרמני. העורר לא עשה כן ובפנייתו המחודשת למשיבה ב-2009 הסתמך אך ורק על האמור בן עם.

ה. שינוי ההחלטה של המשיבה בעניינו של העורר מתבססת על סעיף 18 לחוק הרדיפות אשר על פי הפרשנות שניתנה לו (ראו ו"ע 1513/08 וידנפלד שמאי נ' הרשות המוסמכת; ו"ע 1569/08 הרשקוביץ יצחק נ' הרשות המוסמכת; ו"ע 30948-03-10 וידר נ' הרשות המוסמכת; ו"ע 14306-11-09 בלכנר נ' הרשות המוסמכת), תשלום תגמולים בעקבות שינוי החלטת המשיבה על יסוד ראיה חדשה יהיה ממועד הגשת הראיה עם אפשרות להקדים את המועד עד שנה ולא יותר.

ו. לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים עמדת המשיבה וקובעים כי העורר יקבל תגמוליו מיום 1.7.04 שכן לא ראינו במקרה זה נסיבות המצדיקות הקדמת התשלום במסגרת סעיף 18 הנ"ל.

מזכירות הועדה תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין בשאלה משפטית בלבד.