לוין ואח' נ' לוין

החלטה

ביום 25.2.10 הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן על ידי ביום 17.11.09, אשר קבע כי על הצדדים לקיים ביניהם הליך בוררות, ופסק למשיבים הוצאות בסך 25,000 ₪ בתוספת מע"מ.

אין ספק שהבקשה הוגשה באיחור ניכר. המשיבים טענו לשיהוי, והצביעו על כך שהבוררות כבר החלה והתקיימו שתי ישיבות. המבקש טוען שטענת השיהוי אינה רלוונטית מאחר שבתקנה 467 נאמר שניתן להגיש את הבקשה בכל עת. אמנם, השיהוי אינו נימוק המצדיק דחיית הבקשה על הסף, אבל הוא בהחלט משמש כמרכיב בהחלטה האם מן הראוי במקרה זה לעכב את ביצוע פסק הדין.

המבקש טען עוד כי המשיבים לא הגישו תצהיר ולא הוכיחו את יסודות טענת השיהוי – הסתמכות, זניחת טענות ושינוי מצב לרעה. אכן, כל שהוכיחו המשיבים הוא שהבוררות החלה להתנהל והתקיימו שתי ישיבות, למרות נסיונות המבקש לעכב את הבוררות, ללא פנייה לבית המשפט, ולמרות החלטתי מיום 1.12.09 שהבהירה כי פסק הדין תקף ויש לקיימו ולהתחיל בהליכים. על כן, כאמור, האיחור הרב בהגשת הבקשה אינו מביא לדחיית הבקשה אלא הוא מרכיב בשיקול הדעת אם לקבלה.

מטבע הדברים, לא אדון בסיכויי הערעור.

אני דוחה את הטענה כי יש נוהג בדבר כיבוד ערכאת הערעור, לפיו הערכאה הדיונית תימנע מלדון וליתן הכרעות שיכול שתהיינה בסתירה לתוצאות הליך הערעור התלוי ועומד, ועל כן יש לקבל את הבקשה לעיכוב ביצוע. לא בכדי לא הסתמך המבקש על שום פסק דין בענין זה. אם אכן קיים נוהג בצורה שמציג אותו המבקש, הוא לא רלבנטי. הערכאה הדיונית לא צריכה לדון ולהחליט בשום דבר. ניתן פסק דין שסיים את ההליכים. עכשיו צריך רק לבצע אותו. בענין זה, הכלל הוא הפוך. יש לבצע את פסק הדין של הערכאה הדיונית, למרות קיומו של ערעור תלוי ועומד, אלא בהתקיים התנאים המחייבים עיכוב ביצוע.

אשר לרכיב הכספי בפסק הדין, טען המבקש שאין ביכולתו לשלם את סכום ההוצאות, אך מאידך הסכים להפקידו בידי ב"כ המשיבים. משמע, הוא יכול לגייס את סכום ההוצאות. בהתחשב בעובדה שהמבקש לא תמך את טענתו לחוסר יכולת כספית בשום ראיה מלבד אמירה כללית שלו, אני קובע, שיש בידי המבקש לשלם את סכום ההוצאות.

ממילא, השאלה הרלבנטית אינה יכולתו של המבקש לשלם את סכום ההוצאות. אם אינו יכול לשלם, הוא לא ישלם. אף אדם לא משלם מעבר ליכולתו לשלם. השאלה הרלבנטית היא האם במקרה שיתקבל הערעור, עשוי המבקש להימצא במצב שלא יושב לו כספו. בענין זה לא טען המבקש ולא הוכיח דבר. לפיכך, לגבי הרכיב הכספי בבקשה לעיכוב ביצוע, לא הוכח כי מאזן הנוחיות מחייב עיכוב ביצוע, ולכן דין הבקשה להידחות.

למעשה, גם קיום הבוררות עשוי להניב רק תוצאות כספיות, וניתן להחזיר את המצב לקדמותו בעקבות מתן פסק הדין בבקשה לרשות ערעור, כפי שאפרט להלן.

הבוררות כבר החלה. לפי הדין, בוררות היא הליך קצר. אם רצונו של המבקש בהכרעה מהירה, כפי שאמר בתגובתו להמרצת הפתיחה, היה צפוי שיסכים לניהול בוררות, אף אם לא היה הסכם בוררות קודם בין הצדדים. עתה, משהחל הליך הבוררות, ואנו נמצאים 4 חודשים אחרי פסק הדין, וכמעט 4 חודשים לאחר שהוחלט בבקשת הבהרה כי יש לקיים את ההליך למרת הגשת ערעור, השאלה היא האם יש להפסיק את הבוררות.

קיום הבוררות אינו משנה את מאזן הנוחיות בין הצדדים. הבוררות כשלעצמה אין לה תוצאה מעשית. לפסק הבוררות עשויה להיות תוצאה מעשית כלפי המבקש, אבל בשלב זה אין שום סיבה לעכב את הליך הבוררות. אם יקבל בית המשפט העליון את הבקשה לרשות ערעור, ממילא יבוטל פסק הבוררות. אם ידחה בית המשפט העליון את הבקשה לרשות ערעור, ממילא יהיה פסק בוררות. בינתיים ההוצאה היחידה היא תשלום שכר לבורר ולב"כ הצדדים. הוצאה זו ניתן להשיב בסופו של דבר. על כן, גם מאזן הנוחיות נוטה לכיוון המשך ביצוע פסק הדין.

לפיכך, אני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. המבקש ישלם למשיבים הוצאות הבקשה בסך 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ.

ניתנה היום, ח' ניסן תש"ע, 23 מרץ 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: