לוי נ' מ.י. מדינת ישראל-לשכת תביעות תעבורה

פסק דין

בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה (כב' השופט מ. כדורי), אשר הרשיע את המערער לאחר שמיעת ראיות בנהיגה בקלות ראש, בכך שנהג ברכב והשתולל בכביש באזור שמואל הנביא, בניגוד לסעיף 62(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961.

בית המשפט קמא הטיל על המערער לשלם קנס בסך 2,500 ₪ ופסילת רישיון נהיגה לתקופה כוללת של 18 חודש, לאחר שהפעיל פסילה על תנאי למשך שלושה חודשים. כמו כן, הוטל על המערער מאסר על תנאי למשך חודש, אם ינהג בזמן פסילה.

בסעיף 13 לנימוקי הערעור, ביקש ב"כ המערער "להורות על השבת התיק לבית משפט קמא לבחינה מחודשת של חומר הראיות באופן שהצדדים יוכלו להוכיח כל אחד את טענותיו באופן ראוי".

בקשה זו אינה מובנת לי, שכן למערער היה יומו בבית משפט והוא אף זימן עדים לא מעטים שהעידו להגנתו.

מכל מקום, לגופו של עניין, טען המערער, כי לא הוכח כראוי שהמערער הוא זה שביצע את העבירה, זאת מאחר שהמערער לא נעצר בזמן הנהיגה, אלא לאחר מכן.

לטענת ב"כ המערער, המערער זוהה אך ורק על פי עדותה "האחת והיחידה" של שוטרת אחת ודי בכך כדי להעלות ספק אם המערער או אכן שביצע את העבירה.

בנוסף, נטען, כי קיימות סתירות ואי התאמה בעדויות התביעה.

בסיום טענותיו בעל פה, העלה ב"כ המערער טענה, שמא הייתה לבית המשפט קמא דעה קדומה על המערער "מהתיק אותו סיים יום לפני כן" ובו הרשיע את המערער בנהיגה בשכרות.

נתחיל הפעם מהסוף להתחלה. הגם שנימוק זה לא הועלה בכתב הערעור, לא מצאתי ממש בטענה זו, שכן בתיק בית המשפט קמא בגיליון ההרשעות הקודמות שהוגש בעת הטיעונים לעונש, לא נמצאת הרשעתו של המערער בעבירת שכרות ומגיליון ההרשעות המעודכן שהוגש לעיוני, עולה, כי רק ביום 27.4.2011 נגזר דינו של המערער בעבירה של נהיגה בשכרות (דהיינו יום לאחר מתן גזר הדין בתיק נשוא הערעור).

פסק דינו של בית המשפט קמא הינו ארוך יחסית ומנומק היטב.

בית המשפט קמא ניתח את כל העדויות שהובאו בפניו ובמיוחד קבע, כי עדותה של השוטרת שיר בוסקילה, הינה "בוטחת ביותר" וקבע, כי גרסת השוטרת "אמינה ומהימנה".

השוטרת העידה, כי הבחינה בבירור בפניו של הנהג וכי זיהתה אותו בוודאות.

בנסיבות אלה, אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעת מהימנות וגם במקרה זה, לא מצאתי, כי קיימות נסיבות המצדיקות סטייה מן הכלל.

יתרה מזו, בית המשפט קמא לא הסתפק בקביעת ממצאי מהימנות והעלה תמיהות ופירכות רבות בעדויות ההגנה.

אומנם, נכון הדבר, שהמערער לא נעצר בעת ביצוע העבירה, אלא לאחר שהגיע לרכב ובית המשפט קבע, כי לא עלה בידו להסביר את פשר הימצאות צילום רישיון הנהיגה שלו ברכב.

בית המשפט דחה כבלתי אמינה את גרסתו של המערער בעניין זה וזאת גם בשים לב לכך שגרסתו נדחתה דווקא על ידי עדי ההגנה בן חמו וירושלמי.

גם העובדה שגרסתו של המערער לעניין הימצאות צילום רישיון הנהיגה שלו ברכב הייתה כבושה ועלתה רק במהלך עדותו הראשית של המערער, חיזקה את ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא.

לא ברור לי אם הערעור כוון גם כנגד העונש ואולם, למען הסר ספק אציין, כי לנוכח הרשעותיו הקודמות של המערער וזאת גם בשים לב לגילו הצעיר, העונש שהוטל על המערער אינו חמור ובוודאי שאינו מצדיק התערבות ערכאת ערעור.

אשר על כן, אני דוחה את הערעור.