לוי נ' פוריה ואח'

החלטה

1.בהחלטתי מיום 10.10.11 נדרש התובע להודיע עמדתו ביחס לסעד הכספי הנתבע בסעיף 54 בכתב התביעה (השבת סכומים שלטענתו הנתבע גבה ממנו ביתר), סעד שנתבע בלא שיפורט כדבעי ובלא שתשולם בגינו אגרה כנדרש. על פי אותה החלטה, בהעדר הודעה כאמור יימחק הסעד הכספי. התובע לא הודיע עמדתו כנדרש ומשכך, הריני מוחקת את הסעד הכספי האמור.

2. בכל הנוגע לבקשת הנתבע לחיוב התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע – לאחר שעיינתי בטענות הצדדים שוכנעתי כי יש מקום להיעתר לבקשה, וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן:

תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת, כי בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

מטרתה של תקנה זו, היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים. עם זאת, אין להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות ולהגביל את הגישה לבתי המשפט רק לבעלי אמצעים (ע"א 2877/92, אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר בע"מ, פ"ד מז(3) 846. בפסיקת בתי המשפט נקבעו הקווים המנחים להפעלת שיקול הדעת בעניין זה, שמטרתם איזון בין זכות הגישה לערכאות מחד, לבין הבטחת הוצאות הנתבע ומניעת התדיינויות סרק מאידך. נקבע כי פרשנותה של ההוראה המסמיכה את בית המשפט להגביל את זכות הגישה לערכאות תהא פרשנות מצמצמת, אך עם זאת, פרשנות על דרך הצמצום אין פירושה שהוראת הסעיף תישאר אות מתה רק משום שיש בה הגבלה על זכות הגישה לערכאות ויש להתחשב בהפסד שהנתבע עלול לסבול אם התביעה תידחה ולא יהיה לו ממה לגבות את הוצאותיו (רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' אורי ניב, פ"ד נד(2) 845; בר"ע (חיפה) 1615/02 מדינת ישראל נ' אימן מוחמד נימר, תק-מח 2002(3) 9218; ת"א(ת"א) 1571/95 גבע נ' ספרינגר, דינים מחוזי כרך ל"ב(4) 250).

בבוא בית המשפט לבחון בקשה לחיוב תובע במתן ערובה להוצאות, צריך בית המשפט ליתן דעתו למספר שיקולים: אי חסימה של זכות הגישה לערכאות, בעיקר כשמדובר בתובע חסר יכולת כלכלית, סיכויי התובענה, הבטחת תשלום הוצאות לנתבע אם התובענה תידחה ומניעת בזבוז של משאבים שיפוטיים בגין הליכים חסרי תוחלת. גם כאשר מדובר בתובע חסר יכולת כלכלית, רשאי בית המשפט להטיל חיוב במתן ערובה ואין להתעלם מהאינטרסים של גורמים אחרים שעשויים להיות מושפעים מהליכי סרק – הנתבע המתגונן בפני תובענה ומוציא הוצאות שונות (רעא 5104/10, אליהו בן דוד נ' מדינת ישראל, פס"ד מיום 17.11.10, פורסם במאגרים המשפטיים).

מעיון בטענות הנתבע ובמסמכים שצורפו לכתבי טענותיו (ולא צורפו לתביעת התובע) עולה, כי התובע כבר תבע את הנתבע בתביעה המבוססת על טענות דומות לאלו המועלות בתביעה דנן. מדובר בתובענה בת.א. (מחוזי ת"א) 1423/05, אשר נוהלה במשך חמש שנים עד שביום 26.8.2010 ועל פי הסדר דיוני שהושג בין הצדדים, נמחקה מחמת העדר סמכות עניינית תוך שנקבע לתובע הסדר תשלומים על חשבון כל חובותיו לנתבע. במסגרת תובענה זו נפסקו נגד התובע הוצאות בסך של 15,000 ₪ + מע"מ, הוצאות שהתובע לא שילמן. בהתחשב בהיקף הטענות המועלות על ידי התובע בתביעה דנן, על ההוצאות שיהיו כרוכות בניהולה, ונוכח אי תשלום ההוצאות שנפסקו נגדו באותה תביעה המושתתת על טענות דומות, סבורני כי מן הראוי להבטיח הפעם את הוצאות הנתבע מלכתחילה וכתנאי לשמיעת התביעה.

זאת ועוד, סבורני כי סיכוייה של התיבעה דנן אינם גבוהים:

ראשית, לא זו בלבד שכאמור תביעת התובע באשר לסכומים שנגבו ממנו ביתר לא פורטה כדבעי ומשכך נמחקה, הרי שמעיון בנספחי התביעה עולה כי התובע לא צרף לתביעתו קבלות ומסמכים התומכים בטענתו כי שילם ביתר, בעוד שהנתבע צירף קבלות ופירוט מלא של כל התשלומים ששילם התובע לנתבע.

יתרה מכך, התובע נמנע מלפרט דבר אודות חובותיו לנתבע בגין השנים שקדמו לשנת 2006, כאשר על פי פירוט הנתבע, התובע חייב לו כספים הן בגין חוב פסוק שנפסק נגד התובע בבית המשפט המחוזי בנצרת ביום 16.8.2000 (ת.א.506/98), אשר מתייחס לשנים 1991-1998, והן בגין הצריכה השוטפת של התובע מאז 1998 ועד היום.

זאת ועוד, התובע מעלה בתביעתו טענות שלפחות לגבי חלקן עולה שאלה בדבר סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בהן. כך באשר לטענתו כי פרע את חובו לנתבע בכל הנוגע לתיק ההוצאה לפועל שנפתח בשל אי תשלום הוצאות בסך של 20,000 ₪ שנפסק נגד התובע בבית המשפט העליון, טענות שמקומן להיטען כטענת "פרעתי" במסגרת אותו תיק הוצאה לפועל, וכך גם באשר לטענת התובע בדבר חיובו בתעריף לצריכה חקלאית, טענה שאף לפי ההסדר הדיוני שהושג בין הצדדים, על פי המלצת בית המשפט המחוזי בתל אביב (ת.א. 1243/05), אין מקומה להתברר בבית משפט זה.

יש להוסיף ולציין, דבר שהתובע נמנע מלפרטו בכתב התביעה, כי התובע מנהל מזה שנים ארוכות הליכים רבים נגד הנתבע בנושא המים, לרבות אותן תביעות שהוגשו בתל אביב ובנצרת ולרבות בקשה (שנדחתה) לקיום דיון נוסף שהגיש התובע בבית המשפט העליון ותביעה נוספת שהגיש התובע בבית משפט זה במקביל לתביעה דנן. בבית המשפט העליון נפסק כי התובע הוא "סרבן תשלום" (ע"א 7262/00 ועד מקומי פוריה נ' יפת לוי ואח', פס"ד מיום 4.4.2000).

מהטעמים האמורים לעיל שוכנעתי כי חרף טענותיו של התובע בדבר העדר יכולת כלכלית, באיזון שבין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של הנתבע להבטיח הוצאותיו אם תידחה התביעה, על רקע קלישות סיכוייה, מן הראוי להיעתר לבקשה ולהתנות את התביעה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע.

באשר לגובה הערובה – על רקע האיזון האמור, שוכנעתי כי אין לחייב את התובע בהוצאות הריאליות להן טוען הנתבע בבקשתו (58,100 ₪), וכי יש להסתפק בהפקדת סכום אשר שווה לסכום ההוצאות אשר, כאמור, נפסקו נגד התובע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, עת נמחקה שם תביעת התובע, וטרם שולמו.

על יסוד האמור לעיל הריני מורה לתובע להפקיד בקופת בית המשפט, בתוך 30 יום ממועד קבלת החלטה זו, ערובה בסך של 17,400 ₪ כערובה להבטחת הוצאות הנתבע, אחרת – תדחה התביעה.

המזכירות תמסור העתק מהחלטה זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ט' חשון תשע"ב, 06 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: