לוי נ' מזרחי

פסק דין

העניין שבפני, תובענה כספית אשר הוגשה ע"ס 150,000 ₪ בסדר דין מקוצר כנגד הנתבע.

פסק דין זה ניתן על פי הוראות סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) תשמ"ד 1984, לאור הסכמה דיונית אשר ניתנה ע"י הצדדים ובאי כוחם במסגרת דיון אשר נתקיים בבקשה למתן רשות להתגונן, זאת ביום 26.5.2013.

התובענה נסבה סביב חוזה מכר מקרקעין אשר נכרת בחודש אוגוסט 2012 בין התובעת לנתבע, מכר דירת מגורים המצויה ברח' אלונים 25 ביקנעם, בתמורה כספית בסך 1,050,000 ₪.

התובעת טענה כי הנתבע הפר את ההסכם הפרה יסודית, זאת בשל איחור בביצוע התשלומים על פי ההסכם, אשר מגיע כדי הפרה יסודית, וכן אי תשלום מלוא התמורה, שכן לטענתה קיזז מסכום התשלום האחרון, שלא כדין, סך של 1,200 ₪. בגין אותה הפרה יסודית, סבורה התובעת כי על הנתבע לפצותה בגובה מלוא הפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 22 לחוזה שבין הצדדים. עוד טענה התובעת לליקוי בצורת ביצוע התשלומים, שכן למעשה התשלום הראשון בגין עסקת המכר, התקבל בצורה לקויה ועוכב בשל כך למשך יום אחד בטרם נפרע.

הנתבע טען בתשובה, כי לא הפר את החוזה הפרה יסודית, שכן האיחור או העיכוב בביצוע התשלומים, לא עלה על התקופה הנקובה בסעיף 21 להסכם שבין הצדדים, ובנוגע לתשלום אשר קוזז, טען כי מדובר בתשלום אשר בוצע לצורך רישום זכויותיה של המוכרת על מנת שניתן יהיה להעבירן אליו, ולפיכך אין מדובר בקיזוז שאינו כדין, אלא בקיזוז תשלום אשר אינו חב בתשלומו, אלא בוצע על ידו בפועל עבור התובעת.

במסגרת הדיון בבקשת הנתבע למתן רשות להתגונן בפני התובענה, הסכימו הצדדים כי תינתן להם הזכות לסכם טענותיהם בכתב ולצרף לסיכומי טענותיהם כל מסמך אשר ברצונם לצרפו, וכי יינתן פסק דין שאינו מנומק, על דרך הפשרה, לפי הוראות סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט.

לאחר עיון בסיכומי טענות שני הצדדים, על נספחיהם, ולאחר ששקלתי את קיומם של האיחורים בתשלום, הגם שלגישתי מדובר בעיכובים מינוריים לחלוטין, לא הגעתי לכלל מסקנה כי יש הצדקה לחייב הנתבע בפיצוי המוסכם בגין הפרה יסודית;

בכל הנוגע לתשלום הראשון, הרי שהוא שולם בעיכוב של 9 ימים (והוסכם שאיחור שלא יעלה על 10 ימים לא יהווה הפרה יסודית של ההסכם); עיכוב זה נבע, כעולה מטענות הצדדים, מליקוי בהמחאה הבנקאית שהיה על הנתבע למסור במעמד חתימת ההסכם, ומסר למחרת היום כאשר שם המוטב הינו שגוי, ואולם הפירעון בוצע בפועל בטרם חלפו 10 ימים (ולא כרשום בשוגג בכתב התביעה).

בכל הנוגע לתשלום השני, הרי שהוא בוצע בחלקו 6 ימים לאחר המועד הקובע לתשלום, ובחלקו 10 ימים לאחר המועד הקבוע לתשלום; הצדדים נחלקו בשאלה זאת, שכן הנתבע סבור היה כי מועד התשלום הינו מועד המצאת אישורי סילוק השעבוד, והתובעת טוענת כי אותו תשלום אמור היה להיות מבוצע במועד המצאת אסמכתא לפירעון השעבוד, ולא סילוקו בפועל; סעיף 8 ג' להסכם עולה בקנה אחד עם עמדת התובעת, ואולם גם כאן, מדובר באיחור מינורי אשר לגישתי אין כל מידתיות בחיוב בפיצוי המוסכם בעטיו;

בכל הנוגע לתשלום האחרון, הנתבע קיזז סך 1,200 ₪ אשר אין מחלוקת ששילם עבור השלמת רישום זכויות התובעת. בהקשר זה, סעיף 15 ד' להסכם המכר מטיל חבות בתשלום זה על הנתבע, ולפיכך גרסתו ופרשנותו שגויה מעיקרה. דא עקא, סעיף 15 אינו נכלל בסעיפים המוגדרים כסעיפים אשר מוסכם שהפרתם תהווה הפרה יסודית, ואיני סבור כי עיכוב שיעור הנמוך משני פרומיל מהתמורה החוזית יכול להיחשב כהפרה יסודית (שכן מעל 99.8% מהתמורה החוזית שולמה בפועל).

לאחר ששקלתי את כל טענות הצדדים, כפי שהם עולים מכתבי הטענות ומסיכומי הטענות על נספחיהם, לרבות שאלת הקיום הלא מדויק ולא דווקני של הנתבע של הסכם המכר, הפיצוי המוסכם בגין איחור בתשלום - 100$ ליום – סעיף 21 להסכם (בהתעלם מהטענה הלא הגיונית כי עיכוב של 1,200 ₪ מצדיק חיוב ב"קנס" של 100$ ליום), היעדר הפרה יסודית של ממש והיחס (הלא פרופורציונלי) שבין הסכום המעוכב או היקף האיחור, לפיצוי המוסכם הנתבע, וכן העובדה כי החוזה תומך בעמדת התובעת לגבי הצד אשר אמור לשאת בתשלום עבור רישום זכויות התובעת (והוא הנתבע, לפי הוראות סעיף 15 ד' להסכם), אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת הסך של 7,500 ₪.

הסכום כאמור ישולם בתוך 30 ימים מהיום.

לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, כ' אלול תשע"ג, 26 אוגוסט 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: