לוי נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב

פסק דין

רקע

זוהי תביעה בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. התובע, יליד 1971, נפגע בתאונת דרכים אשר אירעה ביום 6.12.2004, עת רכב (עם חברתו) על אופנוע המבוטח על-ידי הנתבעת (להלן – "התאונה"). הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות. מחלוקתם היא באשר להיקף הנזקים שנגרמו לתובע ולשיעור הפיצוי שהוא זכאי לו בגינם, כמו גם בשאלה האם התאונה הייתה "תאונת עבודה".

בית-המשפט (כב' השופטת אסתר נחליאלי-חיאט) מינה את פרופ' אברהם גנאל כמומחה מטעמו בתחום האורטופדי. פרופ' גנאל הגיש לבית-המשפט שתי חוות דעת: האחת מיום 29.10.2006 (להלן – "חוות הדעת הראשונה") והשניה – חוות דעת מעודכנת – מיום 23.1.2008 (להלן – "חוות הדעת השניה").

על-פי המתואר בחוות הדעת הראשונה, בעקבות התאונה התובע נבדק בבית החולים בילינסון ואושפז במחלקה האורטופדית. בתחום האורטופדי נגרם לו שבר מרוסק בעצמות שוק ימין ושבר פתוח בקרסול ימין, וכן נגרם לו שבר בחלק המקורב של עצם השוקה משמאל. התובע נותח ונעשתה הטריה של הפצעים. שבר בפטישון החיצוני בקרסול קובע באמצעות לוחית מתכת וברגים. שבר בעצם השוקה מימין קובע באמצעות מקבע חיצוני שכלל את כף הרגל. שבר במשטח הדריכה של עצם השוקה בשוק שמאל קובע באמצעות לוחית מתכת וברגים. במהלך האשפוז התובע נותח פעם נוספת והמקבע החיצוני הוחלף במערכת מקבע חיצוני מסוג איליזרוב. לאחר שחרורו מהאשפוז היה התובע בטיפול שיקומי בבית לוינשטיין ולאחר מכן במעקב רפואי במרפאה האורטופדית בבית החולים בילינסון, וטופל בפיזיוטרפיה. לאחר מכן, התובע אושפז פעם נוספת במחלקה האורטופדית והמקבע החיצוני מסוג איליזרוב הוסר משוק ימין. צילומי רנטגן שנערכו לו הדגימו שבר בעצם הבריח מימין ושברים מחוברים בשוקיים (עמ' 2 לחוות הדעת הראשונה). בתחילת 2007 התובע אושפז פעם נוספת לצורך הוצאת הקיבוע הפנימי מעצם השוקה מימין (עמ' 2 לחוות הדעת השניה). כמו כן, נגרמו לתובע צלקות נקודתיות בשוק ימין, צלקות קטנות וצפופות באזור הקרסול, צלקת ניתוח באורך 11 ס"מ בצד החיצוני של קרסול ימין, צלקת מתעקלת מכוערת באורך של 18 ס"מ בקדמת הקרסול ובאזור הפטישון הפנימי, צלקת ניתוח עדינה באורך 11 ס"מ בצד החיצוני העליון של שוק שמאל מתחת לגובה מפרק הברך, צלקות עדינות וקטנות בקדמת הסנטר, צלקות בלחי ימין, צלקת עדינה בצד החיצוני של נחיר ימין וצלקות עדינות במצח באיזור הגבה השמאלית (עמ' 3 לחוות הדעת הראשונה).

חוות דעת המומחה הרפואי

חוות הדעת הראשונה

פרופ' גנאל קבע בחוות הדעת הראשונה, כי לתובע נגרמו כתוצאה מהתאונה נכויות צמיתות וזמניות, כדלקמן: נכות זמנית בשיעור 10% בגין חוסר יישור ברך שמאל, בהתאם לסעיף 48(2)(ו)(II) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן – "תקנות המל'ל"); נכות זמנית בשיעור 10% בגין הגבלה ניכרת בתנועות קרסול ימין, בהתאם לסעיף 48(3)(א) לתקנות המל"ל; נכות צמיתה בשיעור 5% בגין שבר בעצם הבריח מימין, שהתחבר בקיצור, בהתאם לסעיף 39(1) לתקנות המל"ל (מותאם); נכות צמיתה בשיעור 10% בגין צלקות גוף מכוערות, בהתאם לסעיף 75(1)(ב) לתקנות המל"ל; ונכות צמיתה בשיעור 10% בגין צלקות בפנים, בהתאם לסעיף 75(2)(ב) לתקנות המל"ל. הנכות הזמנית המשוקללת שנקבעה בחוות דעת זו הייתה בשיעור של 37.5%.

פרופ' גנאל ציין בחוות הדעת הראשונה, כי יש לקוות לשיפור במצבו הרפואי של התובע בעקבות טיפול נוסף שיקבל ולפיכך נקבעו נכויות זמניות. הוא הוסיף, כי התובע מוגבל בתפקודו בשל ההגבלות בתנועות הברך והקרסול. המומחה המליץ על המשך טיפולי פיזיוטרפיה ואפשר אף על שיטות טיפול נוספות לשיפור בטווח התנועה. עוד צויין בחוות הדעת הראשונה, כי סביר להניח שהתובע ימשיך להזדקק לתרופות לשיכוך כאבים וכן לניתוח להוצאת הקיבוע הפנימי. המומחה הוסיף, כי יש לאשר את חופשות המחלה שניתנו לתובע ולקבוע לגביהן נכות זמנית בשיעור 100%.

לסיום הדברים נקבע בחוות הדעת הראשונה, כי יש לערוך לתובע בדיקה חוזרת לאחר שהרופא המטפל יקבע כי מצבו הרפואי התייצב.

חוות הדעת השניה

בחוות הדעת השניה, שניתנה לאחר עריכת בדיקה חוזרת לתובע במועד מאוחר יותר, קבע פרופ' גנאל, כי לתובע נגרמו כתוצאה מהתאונה נכויות צמיתות, כדלקמן: נכות בשיעור 10% בגין חוסר יישור ברך שמאל, בהתאם לסעיף 48(2)(ו)(II) לתקנות המל"ל; נכות בשיעור 10% בגין שינויים ניווניים במפרק הקרסול, בהתאם לסעיף 35(1)(ב) לתקנות המל"ל; נכות בשיעור 5% בגין שבר בעצם הבריח מימין, שהתחבר תוך קיצור, בהתאם לסעיף 39(1) לתקנות המל"ל (מותאם); נכות בשיעור 10% בגין צלקות גוף מכוערות, בהתאם לסעיף 75(1)(ב) לתקנות המל"ל, תוך שנקבע כי נכות זו היא בתחום האסתטי; נכות בשיעור 10% בגין צלקות בפנים, בהתאם לסעיף 75(2)(ב) לתקנות המל"ל, תוך שנקבע אף לגבי נכות זו כי היא בתחום האסתטי. הנכות הצמיתה המשוקללת שנקבעה בחוות הדעת השניה הינה בשיעור של 37.5%.

המומחה ציין בחוות הדעת השניה, כי התובע מתלונן על כאבים בקרסול ימין בהליכה, בעמידה ובעת עלייה וירידה במדרגות, נפיחות בקרסול ימין, כאבים בתנועות מסויימות של כתף ימין וכאבים לעיתים בגב התחתון, שאותם הוא מייחס להליכה עם מקל. בבדיקתו הגופנית בתחום האורטופודי התובע צלע על רגל ימין ולא יישר באופן מלא את הברך השמאלית. כף רגלו הימנית נמצאה נפוחה ובצקתית. בברך שמאל נמצא חסר של 10 מעלות ליישורה הסופי, אך הכיפוף מלא. נמצאה הגבלה קלה בתנועות קרסול ימין. בדיקת עמוד השדרה הייתה תקינה. בצילומי הרנטגן העדכניים נראו שינויים קלים במפרק הקרסול הימני. צילומי ברך שמאל היו תקינים, אך לא חל כל שיפור בברך זו. בקרסול ימין נמצא שיפור בטווח התנועה, אך בצילומי הרנטגן נצפתה החמרה ונמצאו שינויים ניווניים במפרק הקרסול.

לסיום הדברים ציין המומחה, כי "יש חשש להחמרה בעתיד במצב הקרסול שכן שינויים ניווניים נוטים להחמיר עם הזמן. אין דרך להעריך את קצב ההחמרה והאם אחוזי הנכות ישתנו בעקב כך". המומחה הוסיף, כי התובע מוגבל בתפקודו. עוד ציין המומחה, כי הוא אינו צופה צורך בטיפולים נוספים בעתיד, אך סביר להניח שהתובע ימשיך להזדקק לטיפול בתרופות לשיכוך כאבים. לגבי תקופת הנכות הזמנית נקבע, כי יש לחשבה עד למועד בדיקתו הנוכחית של התובע (28.11.2007).

דיון והכרעה

הנכות הרפואית

הצדדים אינם חולקים, למעשה, על קביעתו של המומחה בדבר הנכות שנותרה בתובע בעקבות התאונה. פרופ' גנאל אף לא נחקר בבית-המשפט על חוות דעתו. בנסיבות אלה, ולאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות שבאו לפני, לא מצאתי כי יש בחוות דעתו של פרופ' גנאל "מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההגיון" (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174 (1993)), המצדיקות סטייה מקביעתו. לנוכח האמור הנני קובע, כי נכותו הרפואית הזמנית המשוקללת של התובע כתוצאה מהתאונה הייתה בשיעור של 37.5% ונכותו הרפואית הצמיתה המשוקללת של התובע כתוצאה מהתאונה הינה בשיעור של 37.5%, בהתאם לחוות דעתו של פרופ' גנאל.

הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות

שיעורה של הנכות התפקודית או השלכותיה התפקודיות של הנכות הרפואית נקבעות על-ידי בית-המשפט לנוכח התרשמותו מהעדויות והראיות הבאות בפניו.

התובע לא שב לעבוד לאחר התאונה. לטענתו, נוכח מהות הפגיעות שנגרמו לו כתוצאה מהתאונה ולאור ההיסטוריה התעסוקתית שלו, אשר כללה עבודות פיזיות, כמו גם השכלתו והכשרתו, שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות שלו עולה על שיעור נכותו, שכן אין באפשרותו לשוב לעבוד בעבודות מן הסוג המוכר והידוע לו, ומנגד – בהעדר השכלה והכשרה פורמלית כלשהי, קשת המקצועות הפתוחה בפניו במגבלותיו הצטמצמה עד למאוד. לשיטתו, יש להעמיד את שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו על 50%. לטענת הנתבעת, לנכות הנובעת מהצלקות אין משמעות תפקודית כלשהי והוא הדין לגבי הנכות בגין השינויים הניווניים במפרק הקרסול, לנוכח סעיף 35(1)(ב) לתקנות המל"ל, שעניינו "השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות". לשיטתה, התובע לא ניסה לחזור למעגל העבודה ואף לא הוכיח כי נתקל בקשיים ממשיים לעשות כן, ולפיכך הוא פעל בניגוד לחובתו להקטנת נזקיו. הנתבעת גורסת, כי בפני התובע – גם בכישוריו והשכלתו – פתוחות אין ספור אפשרויות העסקה נוספות. לדבריה, יש לקבוע כי לתובע לא נותרה בעקבות התאונה כל נכות תפקודית ולחילופין להעמיד את שיעורה של נכותו התפקודית על 15%.