לוי נ' גבעון ואח'

החלטה

בפניי בקשות מטעם התובע בדבר הליכי גילוי מקדמיים.

עניינה של התביעה העיקרית בטענותיו של התובע כנגד נתבע 1, מי שהיה עורך דינו וייצגו בתביעה נזיקית בגין רשלנות רפואית נטענת באבחון גידול בראשו של התובע (ת"א (ירושלים) 1410/99). בפסק דין מיום 10.8.09 דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופטת מ' מזרחי) את טענת ההתיישנות, קיבל את התביעה ופסק לתובע פיצוי בסך 4,377,043 ₪. על פסק הדין הוגשו שלושה ערעורים (ע"א 7313/09; ע"א 7322/09; ע"א 7472/09). בפסק דין מיום 18.11.10 קיבל בית המשפט העליון את הערעורים שהוגשו מטעם הנתבעות באותו הליך. בית המשפט העליון קבע, כי התביעה התיישנה עוד בשנת 1995, במלוא 7 שנים לניתוח שעבר התובע להסרת גידול מראשו (ביום 22.6.88), ועל כן יש לדחותה כמעט במלואה, למעט פסיקת פיצוי בסך 150,000 ₪ בגין חלק מרכיב הכאב והסבל.

לטענת התובע בכתב התביעה בתיק שבפניי כעת, הוא פנה אל נתבע 1 בשנת 1994, או בסמוך לכך, ומכל מקום פרק זמן ממשי קודם לחודש יוני 1995, על מנת שייצג אותו בתביעת רשלנות רפואית. התובע טוען, כי רשלנותו המקצועית של נתבע 1 היא שהביאה להגשת התביעה בגין רשלנות רפואית באיחור, ביום 6.9.99. כן טוען התובע לרשלנות מצד נתבע 1, בכך שסירב להצעת פשרה שהועלתה במסגרת הדיון שנערך בבית המשפט העליון, מבלי להתחשב בעמדת התובע או להסביר לו כראוי את הסיכונים הכרוכים בדחיית ההצעה. התובע עותר לפיצוי בסך 4,372,803 ₪, שהוא הסכום שנפסק לזכותו בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי, בתוספת הצמדה וריבית, ובניכוי הסכום שנפסק לזכותו בסופו של דבר בבית המשפט העליון, בגין רכיב הכאב והסבל.

בכתב הגנתו טוען נתבע 1, כי גרסתו העקבית של התובע בתביעת הרשלנות הרפואית שהגיש היתה, כי הרשלנות הרפואית שננקטה כלפיו התבררה לו רק בשנת 1996, כאשר עבר ניתוח נוסף. בעקבות הניתוח הנוסף התגלה, כי הניתוח שנעשה בשנת 1988 היה רשלני. נתבע 1 מציין, כי עמדת התובע בעניין זה סותרת את טענתו, שלפיה הוא פנה לנתבע 1 בבקשה כי ייצגו עוד בשנת 1994, שכן ברור כי אם הרשלנות התגלתה רק בשנת 1996, לא יכול היה התובע לפנות בבקשה לייצוג משפטי באשר לרשלנות רפואית בשנת 1994. נתבע 1 מוסיף וטוען, כי התובע מסר לו ייפוי כוח רק בשנת 1999, לאחר שקודם לכן סירב לשאת בהוצאות שתידרשנה לצורך המשפט.

גילוי מסמכים

ביום 25.1.12 עתר התובע לצו לגילוי כללי וספציפי של מסמכים ועיון בהם. במסגרת בקשה זו הוא עתר למתן אפשרות לעיון בתיקו של התובע אצל נתבע 1, ופרט סוגי מסמכים מסוימים אשר בהם דרש לעיין. בין מסמכים אלה הוזכרו תכתובות בעניינו של התובע, מכתבים ותשובות להם, פניות לקופת חולים ולבית החולים הדסה בעניינו של התובע, פניות למומחים הרפואיים, ועוד – הכל כמפורט בנספח ב' לאותה בקשה. ביום 25.3.12, לאחר שלא הוגשת תשובה לבקשה, על אף ארכות שניתנו, ניתן צו כמבוקש. הלכה למעשה, ביום 4.2.13 ניתן תצהיר גילוי מסמכים מטעם נתבע 1.

ביום 26.2.13, לאחר שהתקבל תצהיר גילוי המסמכים מטעם נתבע 1, מסר התובע הודעה לבית המשפט בעניין אופן ביצוע גילוי המסמכים. בהודעה נטען, כי נתבע 1 איננו מקיים את צווי בית המשפט, בין היתר כיוון שלא חשף את מלוא תיק המסמכים. בפרט הוזכרו פניות למומחים, מסמכים רפואיים שהועברו אליהם, תכתובות עם המומחים והמוסדות השונים, תרשומות, חשבוניות וקבלות עבור תשלום למומחים ולהוצאות שונות, יפויי כוח והסכם שכר טרחה. התובע ציין בהודעתו, שנוכח התנהלות זו יש להורות על מחיקת הגנת נתבע 1.

במענה לטענות המבקש השיב נתבע 1, כי דין הבקשה להידחות על הסף, אחר שלא צורף לה תצהיר. לטענתו, כלל הוא בתצהיר גילוי המסמכים את כל המסמכים הרלוונטיים, לשיטתו. הוא ציין, כי רשומות רפואיות וחוות דעת נמצאות בתיק בית המשפט אודותיו נסובה התובענה. נתבע 1 אף התייחס לחלק מהמסמכים הפרטניים שהתבקש לגלות, כדלקמן: בהתייחס להסכם שכר הטרחה נטען, כי הסכם זה גולה ועותק ממנו נמסר; בהתייחס לייפוי הכוח נטען, כי מדובר במסמך שצורף לכתב טענות; בהתייחס למכתבי פנייה למומחים הרפואיים נטען, כי מכתב של המבקש עצמו לפרופ' ורדי משנת 1996 גולה והומצא למבקש; בהתייחס למסמכים אחרים מסוג זה נאמר, כי "בחלוף כ-17 שנים, התובע [כך במקור – הח"מ] לא הצליח לאתר מכתבי פנייה למומחים (אם היו כאלה), ואם ייאתרם, לא יהסס להמציאם לצד שכנגד מיד לאחר איתורם"; בהתייחס לקבלות או נספחים בגין תשלום אגרות, תשלומים, קבלות וחשבוניות של המומחים ומסמכים רפואיים שהועברו למומחים נטען, כי אלה אינם רלוונטיים למחלוקת בתיק, כיוון שהתובע אינו טוען כי שילם תשלום כלשהו, וממילא גרסת נתבע 1 היא, כי כל הקבלות והתשלומים לא נעשו לפני שנת 1996.

בתגובה לדברים אלו טען התובע, כי עוד ביום 25.3.12 ניתנה החלטה המחייבת את נתבע 1, בין היתר, למסור מסמכים ספציפיים, שלא נמסרו עד עצם היום הזה.

אכן, ביום 25.3.12 נעתרתי לבקשה מיום 25.1.12 והוריתי כי יש לפעול כמבוקש בה. בקשה זו כללה, בין היתר, עיון במסמכים ספציפיים, כמפורט שם. משניתן בבבקשה זו צו המורה כמבוקש בגדרה, צו שנתבע 1 לא השיג עליו באופן כלשהו מאז ניתן לפני למעלה משנה, שומה היה עליו לפעול על פיו. נתבע 1 לא עשה כן. אמנם לגבי חלק מן המסמכים טען הוא בתגובתו מיום 6.3.13, כי לא עלה בידו לאתרם, או כי גולו, או שאינם רלוונטיים. אולם לא זו הדרך לקיום צו לעיון במסמכים שניתן עוד ביום 25.3.12, מה גם שהתגובה מיום 6.3.13 איננה כוללת התייחסות למכלול המסמכים, לסוגיהם, ודומה כי הודעה כי לא אותרו אף דורשת תצהיר, למיצער, לאחר שניתן צו למסירתם.

נתבע 1 טוען, כי המסמכים המדוברים אינם נוגעים לעניין, משום שהמחלוקת בתיק היא משפטית, ואין מקום לניהול חוזר של תיק הרשלנות הרפואית בפני מותב זה. לגישתו, גם אם עמדתו שלו לא תתקבל, הרי שהמסמכים שגילה הם הרלוונטים לתביעה. אין בידי לקבל טענה זו. ראשית, כאמור, עוד לפני כשנה ניתן הצו אשר הורה על עיון באותם מסמכים. אם סבר נתבע 1 כי המסמכים אינם נוגעים לעניין, היה עליו ליזום פניה בענין זה במועדים המתאימים ולא עתה. מכל מקום, כעולה מכתבי הטענות ומתשובות לשאלון שהוצגו בפניי, מדובר במסמכים הנוגעים גם נוגעים לעניין. כך, בין היתר, חלוקים הצדדים באשר למועד בו פנה התובע אל נתבע 1 לשם טיפול בתביעה אפשרית בגין רשלנות רפואית. בעוד שהתובע טוען כי פנה בענין זה אל נתבע 1חודשים ארוכים קודם לחודש יוני 1995, גורס נתבע 1 כי הפניה בענין רשלנות רפואית נעשתה רק בשנת 1996. כעולה מן התשובות לשאלון, לא מוכחש כי התובע פנה לנתבע 1 גם בראשית שנת 1995, או בסמוך לכך, אלא שנטען כי מדובר היה בפניה לצורך טיפול בזכויות התובע כלפי המוסד לביטוח לאומי. נוכח זאת, ברי כי תכתובות, תרשומות ומסמכים מתיקו של התובע אצל נתבע 1 נוגעים גם נוגעים לעניין.

ברוח זו אין לקבל את גרסת נתבע 1, כי קבלות בגין תשלום אגרות ובגין תשלום למומחים, כמו גם מסמכים רפואיים שהועברו למומחים, אינם רלוונטיים, משום שהתובע לא טוען כי שילם בעצמו תשלום כלשהו, ולנוכח גרסת הנתבע 1 כי כל הקבלות והתשלומים לא נעשו לפני שנת 1996. גרסתו של התובע היא, כאמור, כי הפניה אל נתבע 1 בענין רשלנות רפואית נעשתה הרבה קודם לחודש יוני 1995. כיוון שנושא המועדים שנוי גם שנוי במחלוקת, סבורה אני כי התובע זכאי לקבל מסמכים המתעדים את מועדי השלבים השונים של הטיפול בתיק, הואיל ויש בהם, מטבעם, כדי לשמש אינדיקציות לגרסאות הצדדים בסוגיית המועדים.

לשלמות התמונה יצויין, כי העדר תצהיר בתמיכה להודעת התובע מיום 26.3.13 איננו מצדיק שינוי התוצאה, שכן בקשת התובע מבוססת על מסמכים שבתיק בית המשפט, וביניהם הצו שניתן ביום 25.3.12. אשר לתוכנו של תצהיר גילוי המסמכים שמסר נתבע 1 – מסמך זה צורף בידי התובע ונתבע 1 איננו כופר בו. בנסיבות אלו אין מקום כי העדר תצהיר מטעם התובע, המאשר כי זה אכן המסמך שנמסר לו, יעמוד לתובע לרועץ.

תקופה ארוכה חלפה ממועד מתן הצו ועד עתה, ובמהלכה פנה התובע מספר פעמים לבית המשפט בבקשה למחיקת כתב הגנה בשל אי קיום הצו. למרות זאת, בשלב זה אין מקום להיעתר לסעד הקיצוני המבוקש, לנוכח השלכות העניין. ניתנת ארכה נוספת לקיום הצו עד ליום 1.7.13, תוך שמובהר כי אם עד למועד זה לא יתאפשר עיון במסמכים המבוקשים, עשויים הדברים להגיע כדי הסעד הקיצוני המבוקש עתה – מחיקת כתב הגנה – על כל המשתמע מכך.

שאלונים

בנוסף עתר התובע להורות לנתבע 1 להשיב על "שאלון המשך" שמבקש הוא להציג לו, אחר שלטענתו תשובות שמסר נתבע 1 לשאלון קודם שהופנה אליו, ניתנו באיחור ובאופן לקוני ומתחמק. בתגובה לכך השיב נתבע 1, כי מדובר בבקשה שהוגשה באיחור, אחר שמענה לשאלון ניתן חודשים רבים קודם למועד הבקשה, וכי הבקשה פסולה, כיוון שאיננה נתמכת בתצהיר. לגוף העניין טען נתבע 1, כי הוא מסר מענה מלא לשאלון וכי אין הצדקה להפנות אליו שאלון נוסף.

אחר שעיינתי בשאלון ובתשובות שניתנו, לא מצאתי כי עיקר התשובות אשר אליהן מפנה התובע מצדיקות הפניית שאלות חוזרות או "שאלון המשך", בחלקן לאור ההוראה לעיל בדבר גילוי מסמכים. עם זאת, ביחס לשאלות מסוימות אכן אין המענה מספק. בהתאם לכך, ומכוח הסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 110 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד–1984, מורה אני לנתבע 1 לשוב ולהשלים תשובתו לשאלה 36(א ) לשאלון, כולל פירוט שמי; וכן לשאלות 47 עד 54 לשאלון, בכל הנוגע לדיון בבית המשפט העליון, שבעקבותיו ניתן פסק הדין מיום 18.11.10 בע"א 7274/09.

גם כאן, אחר שמדובר במסמכים שאינם שנוים במחלוקת, אינני סבורה כי יש הצדקה לדחות את הבקשה בשל העדר תצהיר בתמיכה לה. כמו כן, אף שאכן נראה כי הבקשה הוגשה פרק זמן ניכר לאחר שניתנו התשובות לשאלון, אין בכך כדי להכשילה. זאת כיוון שתצהיר גילוי המסמכים מטעם התובע ניתן רק ביום 4.2.13, וניתן להבין כי רק כשהיתה בפני התובע תמונה שלמה בדבר היקף ההיענות לדרישות הגילוי, יכול היה להעריך את מידת ההצדקה לפניה לבית המשפט לבקשת סעדים משלימים בענין זה, לרבות בסוגיית השאלון.

האם התובע ויתר על סעדים בענין הליכי הגילוי?