לוי נ' בנאק ואח'

החלטה

בפני בקשת התובעת לביטול החלטה מיום 25.10.12, במסגרתה התקבלה בקשת נתבע 1 למתן רשות להתגונן מפני התביעה (להלן: "הבקשה" ו"החלטה", לפי העניין). עסקינן בתביעה על סך נומינלי של 446,247 ₪, אשר הוגשה כנגד הנתבע וכנגד נתבע נוסף, בגין שירותי תיווך שכנטען העניקה התובעת לנתבעים, ואשר במסגרתו נכרת, כנטען, חוזה ביום 26.9.11 בינה ובין נתבע 1.

בתמצית, טוענת התובעת, כי יש לבטל את ההחלטה, שניתנה במעמד צד אחד, ואשר נסובה בעיקרה על טענת הנתבע לפיה ההסכם שעל אודותיו נשענה התובענה זויף, הואיל ובידה ראיה ניצחת, לדבריה, כי הגנתו היא הגנת בדים, ולפיכך משנמנעה הימנה אפשרות זכותה לחקור את הנתבע, נפגעו זכויותיה המהותיות והדיוניות. הבקשה שלפני הוגשה, לשיטת התובעת, אשר אף הגישה על ההחלטה בקשת רשות ערעור, למען הזהירות, נוכח הוראות צו בתי המשפט (סוגי החלטות שבהן לא תינתן רשות ערעור), התשס"ט – 2009.

הנתבע 1 מתנגד לבקשה, בין היתר מטעמים דיוניים, כמו גם בשים לב לטענותיו כפי שפורטו בבקשת הרשות להתגונן – בהן טענת הזיוף (בעניינה מלין הנתבע כי טענת התובעת באשר לראיה שברשותה הינה סתמית) כמו גם טענות אחרות הקשורות בין היתר עם הדרישות (לרבות הראייתיות) היסודיות כשבתביעה בגין שירותי תיווך עסקינן, לאור הוראות חוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו – 1996.

עיינתי בכתבי הטענות, על צרופותיהם. שוכנעתי, כי דין הבקשה להידחות, הן מנימוקי הנתבע והן כמפורט להלן.

איני נדרש בשלב זה בהרחבה לשאלה האם אמנם נסוגה הוראת תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") מפני הוראת תקנה 205(ג) לתקנות, הקובעת הסדר מיוחד באשר להכרעה בבקשת רשות להתגונן – לרבות על יסוד הכתב בלבד (ומבלי שנדרשת כל תגובה מאת התובע), הגם שדומה, כי להלכה ולמעשה ההסדר הקבוע בתקנה הנ"ל הינו הסדר מיוחד המסיג מפניו הן את הוראות תקנה 201 הנ"ל והן את הוראות תקנה 241 לתקנות (לעניין תשובת תובע) וכמובן שמאפשר קבלה – ואף דחייה, בציון טעם מיוחד – של בקשת רשות להתגונן, על יסוד האמור בבקשה ובתצהיר בלבד. ראיה נוספת לכך מצויה בהוראות תקנה 214 לתקנות, היא-היא התקנה הרלוונטית, כשבסדר דין מקוצר עסקינן, בכל הקשור עם ביטול פסק דין או החלטה שניתנו במעמד צד אחד, והיא קובעת הסדר לביטולם של פסק דין – או החלטה הדוחה בקשת רשות להתגונן – אשר ניתנו במעמד צד אחד. מכלל ההן, ניתן ללמוד הלאו, קרי לענייננו, ספק אם קיים הליך של "ביטול" החלטה המקבלת רשות להתגונן על יסוד הכתב ובמעמד צד אחד, שניתנה בהתאם להוראות תקנה 205(ג) לתקנות.

מכל מקום, ולגופם של דברים, הרי שאין די בטענתה הלאקונית של התובעת, כי בידיה "ראיה ניצחת" להוכחה, כי הגנת הנתבע היא הגנת בדים, בכדי לשכנע מהותית, בדבר תוחלת הצלחתה של התובעת בשלב הטרומי של בקשת רשות להתגונן מפני תביעה על סכום ניכר לתשלום דמי תיווך (ואשר על פניה פרשת העובדות שבה כמו גם בתצהיר הנתבע מגוללת סיפור מעשה מורכב), למוטט ככלל את הגנת הנתבע. לו חפצה בכך, יכולה היתה התובעת לפרט – בין אם בקצרה ובין אם בהרחבה – ולו בבקשה על פי צד אחד, מה היסוד שיש לסברתה זו, ולא כך עשתה.

זאת ועוד. בלוז טענת התובעת – קרי, יכולתה להציג "ראיה ניצחת" כאמור, כפועל יוצא לרבות בדבר מופרכות טענת הזיוף – טמונה בעייתיות לגופה. שכן כידוע, שעה שצד לתובענה מכחיש שחתימה הנטענת להיות חתימתו נחתמה על ידו, מועבר הנטל להוכיח את אמיתות החתימה אל כתפי הצד שכנגד (ע''א 316/79 חמדאן נ' ליאני, פ''ד לד(2) 309, 312 (1979); ע''א 5293/90 בנק הפועלים בע''מ נ' רחמים בע''מ, פ''ד מז(3) 240, 261 (1993); ע''א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פ''ד נ(1) 499, 504 (1996); ע"א 8752/07 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עיזבון הורוביץ, מיום 15.3.11, בפסקה 6 לפסק-הדין; רע"א 2107/11 אי. בי סופט בדייב בע"מ נ' פוליאקובסקי, מיום 31.8.11, בפסקה 4 להחלטה). בנסיבות אלה, ממילא יהיה על התובעת להציג גרסה ולשכנע, בראיות מטעמה, כי חתימת הנתבע 1 כשרה היא. אולם שעה ששלב הרשות להתגונן הינו שלב טרומי בלבד, בו אך נבחנת גרסת הנתבע ב"מבט על", ואף אינו בבחינת "קדם משפט", הרי שאין תועלת, עילה או מקום של ממש להפוך את שלב הדיון בבקשת רשות להתגונן לשלב שבו מביא התובע ראיות, אף לא בדרך של הצגתן במעמד חקירה נגדית, במהלכה אף סביר שתתעוררנה שאלות של קבילות, ככל שעסקינן בראיות חיצוניות (באשר לייחוד שלב הרשות להתגונן אך לראיות לכאורה שמציג הנתבע, השוו: ע"א 366/65 תימור חברה להנדסה ובניין בע"מ נ' חברת מ' אנגלרד חרושת ברזל בע"מ פ"ד יט 229, 232).

כבר נפסק, כי " בשל מעמדה הרם של הזכות הדיונית להתגונן, יש צורך במידת וודאות גבוהה בדבר חוסר רצינותן והעדר ממשותן של טענות ההגנה, כדי להצדיק דחיית בקשה לרשות להתגונן. לפיכך, די אם הנתבע הראה, ולו קצה חוט של טענת הגנה, כדי להצדיק, בהתמודדות בין האינטרסים השונים, את ההכרה בזכותו להתגונן. המימד החוקתי הנילווה לזכות להתגונן מוסיף חיזוק-יתר לכלל הנקוט בהלכה הפסוקה מזה שנים רבות לפיו בקשת רשות להגן תידחה רק כאשר אין, ולו בדל סיכוי אפשרי, כי טענה מטענות ההגנה המועלית תתקבל במשפט גופו..." [ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ (מצוי במאגרים המשפטיים ; 15.6.09)].

הדברים יפים במשנה תוקף במיוחד שעה שעסקינן בתביעה על סכום ניכר ושעה שלמקרא התצהיר, כאמור, ראויות גרסות הצדדים – לרבות יתר טענות ההגנה שהועלו בו - בירור ראייתי של ממש [באשר לנפקותן של טענות זיוף, לצד סכום ניכר של תובענה, אמנם שטרית, כעילה מספקת להיעתר לבקשה להארכת מועד להתנגדות לביצוע שטר, למשל, השוו: רע"א 3588/00 מכלוף נ' סעדיה (פורסם במאגרים המשפטיים ; 5.12.00)].

גם דיונית, ספק אם יהא בביטול ההחלטה כדי להועיל לתובעת, בהתחשב בלוחות הזמנים המאוחרים הקבועים לדיונים בבקשות כגון בקשת נתבע 1. במיוחד בשים לב לשיקולים אלה, יפה רציונל הדברים שנקבעו בע"ר (י-ם) 19656-04-12 אפוטה נ' כהן, (מצוי במאגרים המשפטיים ; 15.5.12), שנזכרו בהחלטה, גם לענייננו.

התובעת אף טוענת, כאמור, לפגיעה מהותית בזכויותיה. אין בידי לקבל טענה זו. להלכה ולמעשה, החלטה לפיה ניתנת רשות להתגונן הינה החלטה דיונית. התובעת תוכל להוכיח בפני בית המשפט את תביעתה (ובמסגרת זו אף לזכות לחקור את הנתבע 1, אשר התקבע על האמור בתצהירו, בחקירה נגדית), וככל שזו תתקבל, ברי כי תזכה לסעד.

כלל האמור לעיל מוביל למסקנה כי אין מקום לבטל את ההחלטה, ודין הבקשה להידחות.

הוצאות ההליכים תושתנה עם תום ההליך העיקרי, ובהתאם לתוצאותיו.

ניתנה היום, כ"ד ניסן תשע"ג, 04 אפריל 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: