לוי נ' אמיר ואח'

פסק דין

1. עניינה של התביעה שלפני בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 24.1.11 3.10.13 בפתח תקווה.

2. לטענת התובעת, רכבה חנה בצמוד למדרכה בצד ימין. התובעת אותתה על מנת לצאת, הסתכלה במראה והבחינה ברכב הנתבע מצוי בעצירה מוחלטת באמצע הכביש ומשוחח עם אדם העומד על המדרכה. לכן, החליטה התובעת לצאת מחניה. לפתע, תוך כדי נסיעה, רכב הנתבע שעמד בכביש, החל לנסוע במהירות מבלי להסתכל ופגע ברכב התובעת בפינה השמאלית. הנתבע 1 הודה לאחר התאונה כי נעצר באמצע הכביש על מנת לשוחח. התובעת טענה כי זו הסיבה בשלה יצאה מהחניה.

3. לטענת הנתבע 1, נסע ישר בכביש. לפתע, התובעת שהגיחה מצד ימין של הכביש, התפרצה לנתיב נסיעתו של הנתבע וכתוצאה מכך נגרמה התאונה.

4. התובעת חזרה בפניי על גרסתה לפיה ביקש לצאת מהחניה והבחינה ברכב התובע עומד בעצירה מוחלטת באמצע הכביש ומשוחח עם ילד המצוי על המדרכה. התובעת טענה כי מאחר ורכב הנתבע היה בעצירה מוחלטת היא יצאה מהחניה. אך אז לפתע החל הנתבע בנסיעה מהירה ופגע ברכבה. התובעת טענה כי לאחר התאונה הודה הנתבע 1 כי שוחח ואמר "בסך הכל אמרתי שלום, מה נשמע."

עדה מטעם התובעת, העידה אף היא כי הבחינה מהחלון באמה המבקשת לצאת מהחניה וברכב הנתבע המצוי בעמידה במרכז הכביש. העדה הבחינה שאמה החלה ביציאה איטית מהחניה ואז לפתע התחיל הנתבע בנסיעה ופגע ברכבה.

5. הנתבע 1 גם הוא חזר על גרסתו וציין כי נסע ברחוב באיטיות בשל פסי האטה המצויים במקום. הנתבע הודה כי תוך כדי נסיעה נופף בידו לבן של מכר שעמד על המדרכה. הנתבע טען כי המשיך בנסיעה איטית ולא עצר. לפתע, יצאה התובעת מהחניה והתנגשה ברכב.

6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ולאחר שעיינתי בתמונות הנזקים, אני מעדיפה את גרסתה של התובעת וקובעת שהאחריות לתאונה מוטלת על שני הצדדים, מעיקרי הטעמים הבאים:

בראש ובראשונה, התרשמתי לחיוב מעדותו הרהוטה, הבהירה והעקבית של התובעת והיא מהימנה עלי. בנוסף, עדותה נתמכה בעדותה הקוהרנטית של בתה. כמו כן, הנתבע עצמו הודה כי נופף למכר, דבר המחזק את גרסת התובעת לפיה היה מכר שהסיט את תשומת ליבו של הנתבע ומקובלת על גרסת התובעת לפיה המפגש עם המכר הוביל לעצירת רכב הנתבע במרכז הכביש.

בנוסף, מתמונות הנזקים עולה כי יציאת התובעת מהחניה נעשתה במקביל למעבר הנתבע בכביש.

7. הואל והתאונה ארעה בעת שהנתבע נעצר במרכז הכביש על מנת לשוחח עם מכר, היה על הנתבע לשים לב לרכב התובעת היוצא מחניה ולהיעצר על מנת ליתן לתובעת להשלים את יציאתה מהחניה, זאת אף שזכות הקדימה היתה מסורה לו שכן, התובעת החלה ביציאה רק לאחר שרכב התובע עמד בעצירה מלאה במרכז הכביש והיה לה את כל היסוד הסביר להניח כי יציאתה לכביש בשלב זה היא בטוחה. משלא עשה כן, הרי הוא האחראי לקרות התאונה.

8. יחד עם זאת, אני סבורה שלתובעת "אשם תורם" לקרות התאונה. התובעת הבחינה ברכב הנתבע עומד במרכז הכביש והיה עליה להמשיך ולוודא כי הכביש פנוי והנתבע טרם החל בנסיעה, בטרם יצאה מהחניה. לפיכך, היה עליה להבחין בתובע ולתת לו זכות קדימה ובכך למנוע את התאונה.

משכך, מצאתי לנכון לייחס לתובעת "אשם תורם" של 50% לקרות הנזק.

9. התביעה מתקבלת בחלקה. הנני מורה לנתבעים לשלם לתובעת סך של 2,380 ₪ (המהווים 50% ) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, ביום 25.11.13, ועד למועד התשלום בפועל.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 600 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, כ"ד ניסן תשע"ד, 24 אפריל 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: