לוי נ' אורן ואח'

פסק דין

במסגרת ה.פ. 1384/09, עתר המבקש (להלן: "לוי") כי בית המשפט יורה על ביטול פסק בורר, ואילו המשיבים עתרו כי בית המשפט יאשרו.

יוער כי הרקע לסכסוך היה כי אורן החזיקו בחנויות בבנין של לוי (שהיה בבעלותו יחד עם המנוח משה לוי ז"ל). לטענת אורן, הם החזיקו בחנויות בדיירות מוגנת. לוי כפר בטענה זו. לוי בקש לפנות את אורן מהחנויות כדי לבנות בנין חדש. הצדדים הגיעו להסכמה להעביר את פתרון הסכסוך להליך של בוררות. בין היתר הוסכם כי אורן יקבלו חנות בבנין החדש. הבורר היה אמור להכריע במחלוקות.

אורן תבעו שני אבות נזק –

1. הפסדים בגין המעבר לחנות החדשה. על כך קבע הבורר כי התביעה לא הוכחה והיא נדחתה.

2. הפסדים בגין אי התאמה של החנות החדשה לחנות המקורית.

לוי תבעו -

1. חיוב אורן בתשלום שכ"ד כללי בגין החנות הדרומית, שכן לא שולמו עליה דמ"פ

2. וחיוב אורן בדמי שכירות ריאליים בגין החזקתו בחנות הזמנית.

במסגרת פסק הדין בבקשה לביטול פסק בורר, אושר פסק הבורר, בהסתייגות אחת לפיה

"יש להחזיר את הדיון לבורר, על מנת שיכריע בשאלת זכותם של לוי לקבל שכר דירה כלכלי עבור החנות הדרומית – בהתייחס לשאלת היותם של אורן דיירים מוגנים בחנות זו, שאף בה יצטרך הבורר להכריע".

במסגרת ההליך הנוכחי, הסכימו הצדדים כי בית המשפט יכריע במחלוקת שנותרה ביניהם כפי שהוגדרה לעיל, בדרך של פשרה, מכוח סמכותו לפי ס' 79א לחוק בתי המשפט. הצדדים הגישו מכוח הסכמתם סיכומים קצרים בכתב מטעמם.

לוי טען כי הוא זכאי לדמי שימוש כלכליים, משום שהתקיימו עילות פינוי נגד אורן – לאור פרישתו של השותף חיים אהרוניאן משכירות החנות הדרומית, ולאור מתן רשות שימוש במושכר לחברה, תוך הפרת הסכם השכירות. כן נטען כי החנות הדרומית שימשה בעיקר לעסקי יבוא, וכי לא שולמו עבורה דמי מפתח בגין העברת הזכות מאהרוניאן אל אורן. עוד נטען כי פירוק השיתוף בין אהרוניאן לבין אורן, דינו כדין נטישה.

לטענת לוי, דמי השימוש הראויים והריאליים עבור החנות הדרומית הם בשיעור של כ-200 ₪ למ"ר בשנים 2005 – 2008 לפי הצהרתו של לוי שהוא מתווך. לכן, דמי השכירות הריאליים הם בשיעור של 17,240 ₪ לחודש. לתקופה של 17 שנים מדובר ב-3,516,960 ₪ ולחלופין – רק עבור החנות הדרומית – 1,864,000 ₪.

אורן טענו כי יש לדחות את טענות לוי. לטענתם, ההלכה הפסוקה קבעה כי פינוי המושכר על ידי שותף אחד מהשותפים בשותפות אינו שולל את הגנת החוק מן הדייר הנותר, כל עוד הוא ממלא את התחייבויותיו על פי הסכם השכירות. הם טענו עוד כי אין זה סביר כי פירוק השותפות בין מר אורן לבין אהרוניאן לא הוצג למי שהיו אז בעלות הנכס, ולא אושר על ידיהן, ואין זה סביר כי מר לוי היה רוכש נכס עם פגם בדיירות המוגנת, בלא לוודא כי פגם זה יקבל ביטוי מפורש בכתב בחוזה הרכישה (אותו לוי נמנע מלהציג).

עוד נטען כי לו היו חשד לבעלות הנכס בדבר הגינות השוכר, היה נוצר צורך בחוזה שכירות חדש, זמן רב לפני שלוי רכש את הנכס. אין גם מקום להניח – כך נטען – כי לוי היה ממתין, לו היה יודע כי הוא יכול להעלות טענה נגד זכות הדיירות המוגנת של אורן, אם היה סבור כי זכות זו התבטלה.

באשר לטענה לפיה אורן ניהל עסקים נוספים בחנות, נטען כי אורן אכן ניהל עסקים שונים, במקביל, בכתובות שונות, כאשר כל עסקיו היו בתחום הסחר של ריהוט משרדי. אורן טענו כי אין בסיס לטענות לוי ביחס לניהול עסקים אחרים של אורן מתוך החנות, שכן מטרת האיסורים היא למנוע מהשוכר השכרת משנה או הרשאה לצד ג' בלא תשלום דמי שכירות לבעלי הנכס.

במקרה דנן, אף לו היה אורן מתיר לעסק אחר שבבעלותו לעשות שימשו בחנות – לא היה בכך כדי לקבוע כי הוא איפשר לצד ג' שימוש בנכס. אורן פעל בחנות, ועשו בה שימוש למכר ריהוט משרדי בלבד.

נטען כי שתי החנויות (הצפונית והדרומית) אוחדו, וכי ה"חנות הדרומית" לא היתה קיימת לכן למעשה. עוד הפנו אורן להלכה הפסוקה אשר איפשרה גמישות לפעילות של דייר מוגן. כן הועלתה טענת התיישנות ביחס לעזיבת השותפות על ידי אהרוניאן, עוד בשנת 1976.

אורן לא העלו טענות ביחס לשווי השכר הראוי, ובהתייחס לטענות לוי בהקשר זה.