לוי ואח' נ' עמר ואח'

פסק דין

1.ביום 15.10.09 רכב התובע 2 (להלן:"התובע") על קטנוע בנתיבו, (הקטנוע בבעלות אמו- התובעת – ראה דברי התובע בעמ' 4 לפ',ש' 19) כאשר לפתע נכנס רכב נהוג בידי הנתבע 1 (להלן:"הנתבע") לצומת מצידו השמאלי של התובע ובשל חוסר זהירותו, פגע ברכב התובעים.

מאחר והתובעים סבורים, שהאחריות לפגיעה בקטנוע רובצת על הנתבע, הוגשה תביעה זו לחייב את הנתבע ונגד הנתבעת 2 – המבטחת של הנתבע (להלן:"המבטחת") לשלם להם את נזקיהם בסך של 7,840 ₪, (בטעות כתוב בתביעה 7,870 ₪) הכולל בחובו:, נזק ממשי לרכב בסך של 5,400 ₪, שכ"ט שמאי בסך של 650 ₪, קסדה שניזוקה בעלות של 1,245 ₪, ארגז שניזוק בסך של 545 ₪.

2.לדעת הנתבעים יש לדחות את תביעת התובעים וזאת, בין היתר, בשל הנימוקים הבאים:

א.התאונה נגרמה באשמתו של התובע, אשר נכנס לצומת לא פנוי, מבלי לוודא שהדרך פנויה, ואז בעוד שהנתבע חצה את הצומת כדין, פגע הקטנוע בחלקו הימני של רכב הנתבע וגרם לנזק לרכב הנתבע.

ב.בנסיבות אלה, אחראי התובע לקרות התאונה.

3.לאחר שהמעורבים השמיעו את טענותיהם על האופן בה קרתה התאונה, לאחר ששמעתי את העד מטעם התובע מר בן חן (להלן:" חן") ולאחר שעיינתי במסמכים שהוגשו במהלך הדיון, אני מחליט כי מעדויות המעורבים עצמם עולה, ששני המעורבים בתאונה תרמו תרומה לקרות התאונה ולאחר ששקלתי את כל הנסיבות, אני קובע שכ"א מהמעורבים בתאונה אחראי עד כדי 50% לקרות התאונה ולכן על הנתבעים לפצות את התובע במחצית סכום

התביעה, קרי 50% מגובה הנזק המוכח – זאת מן הנימוקים הבאים:

א.כפי שעולה מעדויות המעורבים בתאונה, שניהם נכנסו לצומת ללא זהירות וללא תשומת לב מספקת ואף אחד מהם לא שם לב ולא העריך נכונה את כניסתו של האחר לצומת וכאשר כל אחד מהם הבחין בזולתו- כבר היה מאוחר מדי וכך אירעה ההתנגשות.

ב.התובע מעיד כי בטרם האירוע הוא עמד תחילה ברמזור שהראה אור אדום. הוא לא עמד שם לבדו. הוא עמד בצד ימין, משמאלו עמד חברו ומימינו עמד עוד רוכב קטנוע. כאשר התחלף הרמזור לאור ירוק, טוען התובע כי הסתכל לצד ימין ולצד שמאל, אך במבחן התוצאה של קרות התאונה, הרי שאם באמת היה מסתכל לצדדים, היה חייב להבחין ברכב הנתבע, שהיה כבר קרוב אליו ולכלכל את צעדיו בהתאם, בטרם החליט להיכנס לצומת – גם אם היה לו אור ירוק.

ג.למעשה, עמדו שם 3 קטנועים- זה לצד זה- וכך מתאר התובע את תחילת הנסיעה ואת ההתנגשות:

" התחלנו לנסוע כולנו, נכנסתי לצומת, פתאום אני שומע צפצוף, ראיתי מולי טנדר חותך אותי ובום פשוט כבר הייתי ממש צמוד אליו בנתיב שלו הימני באמצע של הנתיב ובום." (עמ' 3 לפ',ש' 3- 5)

העולה מדברי התובע הוא, שעצם העובדה ששמע צפצוף, ראה מולו טנדר חותך אותו ובום, זה אומר שרכב הנתבע היה קרוב אליו, עת החליט התובע להיכנס לצומת ולכן כאשר ראה הנתבע את התובע, היה כבר מאוחר והנתבע ניסה להזהיר את התובע על ידי צפצוף, אך התובע כבר היה ממש צמוד אליו בנתיב שלו והיה זה התובע אשר פגע ברכב הנתבע. (ראה בעמ' 3 לפ',ש' 5)

ד.התובע מעיד גם, שהנתבע נסע במהירות וגם באמירה זו יש משום ראיה, שהוא ראה את רכב הנתבע, אחרת איך ידע התובע לומר שהוא נסע מהר?

למרות, שהתובע העיד שראה מולו טנדר החותך אותו ולמרות שהוא העיד שהנתבע נסע במהירות, בכל זאת סותר התובע טענות אלה באומרו:" אני לא יכולתי לראות אותו כי הקטנוע שהיה לידי, החבר שנסע לידי, הסתכלתי שמאלה ימינה וראיתי רכבים, עברו מכוניות, הוא פשוט בא מאד מהר..." (שם, ש' 12- 13) העולה מעדותו של התובע הוא, שלא היה לו שדה ראיה טוב בכיוון הגעתו של הנתבע, משום שחברו הסתיר לו. גם חן העיד בבית המשפט, שהוא סגר לו את שדה הראייה. (עמ' 5 לפ',ש' 3- 4)

דווקא בשל כך, היה צריך התובע להיכנס לצומת בזהירות ולאחר שבדק היטב אם הכניסה לצומת אפשרית מבלי לחסום את דרכם של רכבים העוברים באותו צומת.

לאור הקביעה הנ"ל, איני מקבל את טענתו של התובע, שראה רכב מרחוק מצד שמאל, ראה אורות מרחוק ולא רק זאת, אלא שראה את הרמזור שלו מתחלף וראה גם שהרמזור בכיוון נסיעתו של הנתבע היה אדום.

אינני מאמין לגרסת התובע, שהוא ראה את רכב הנתבע מרחוק, משום שאם באמת היה רכב הנתבע רחוק, היה התובע מספיק לעבור מבלי שתגרם התאונה, שכן אין לשכוח, שהתובע היה ראשון ברמזור ולכן המרחק שהיה עליו לעבור עד שיעבור את הצומת קצר הרבה יותר מאשר הגעתו של הנתבע אל מקום יציאתו של התובע. (ראה עדות התובע בעמ' 4 לפ', ש' 2- 4)

עובדה נוספת הראויה לציון היא, שאותו קטנוע, שהיה משמאלו של התובע ושהיה קרוב יותר אל מכונית הנתבע – הוא לא נפגע ולא פגע והתובע מסביר זאת בכך, שחברו שנסע משמאלו הספיק לבלום. (שם, ש' 13- 14) חן אכן מסביר, שהוא הספיק לבלום לאחר ששמע צפירה. את אותה צפירה גם שמע התובע, לטענתו ולכן מדוע הספיק חן לעצור לאחר שמיעת הצפירה ואילו התובע החליט להמשיך לנסוע ולא ניסה לבלום בהישמע אות הצפירה?

ה.גם הנתבע אחראי לתאונה באותה מידה שאחראי התובע, שכן שבמרחק אותו היה על הנתבע לעבור עד שהגיע למקום יציאתו של התובע מהרמזור, היה חייב להבחין ביציאת הקטנועים וכפי שעולה מעדותו הוא אכן הבחין בהם ולכן לא היה צריך להסתפק בצפירה אלא לנקוט באמצעי זהירות, להתאים את מהירות נסיעתו לתנאים שנוצרו ואם היה עושה כן, היה יכול לבלום ולמנוע את התאונה. (ראה בתרשים חנ/1 את המרחק שהיה על הנתבע לעבור עד שהגיע למקום יציאתו של התובע)