לוי ואח' נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפני תביעה לפסק דין המצהיר על היקף החוב של הנתבעת לתובעים, על בסיס הקביעות בפסק דין שניתן בתביעה לפיצויים על נזקי תאונה.

בפסק דין מיום 28.10.08 נקבע כי הנתבעת חייבת בתשלום פיצויים על נזקי תאונה שארעה במהלך עבודת התובעת, נקבעו שיעורי הנכות, נקבעו הנזקים ונקבעו הניכויים שיש לנכות מהפיצויים. פסק הדין תוקן בערעור שהוגש עליו אך מאז פסק הדין ומאז ההכרעה בערעור נתגלעו בין הצדדים מחלוקות בדבר עריכת התחשיבים על בסיס פסק הדין.

במוקד המחלוקות שנתגלעו בין הצדדים עומדת טענת הנתבעת שיש לנכות מהפיצויים שנפסקו תשלומים ששולמו מאז התאונה כגמלה על פי חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970, בעוד שלטענת התובעים אין לנכות תשלומים אלו שכן הגמלה שולמה כולה, ולמצער – ברובה, בלא כל קשר לתאונה.

העובדות

התובעים הינם יורשיה של המנוחה אילנה לוי ז"ל (להלן: "המנוחה") אשר נפטרה ביום 12.12.08. הנתבעת, מדינת ישראל, הינה זו אשר הייתה המעבידה של המנוחה בעבודתה של המנוחה בבית החולים וולפסון בחולון.

במהלך 2004 הגישה המנוחה תביעה לפיצויים כנגד הנתבעת (ת.א. 74051/04; להלן: "תביעת הפיצויים") ובמסגרתה עתרה לתשלום פיצויים בטענה לתאונה שארעה לה במהלך עבודתה בבית החולים ביום 26.7.98, תאונה במהלכה נפלה המנוחה ונחבלה כשניסתה למנוע נפילתו של חולה שהחליק (להלן: "התאונה").

ביום 28.10.08 ניתן פסק דין בתביעת הפיצויים (כב' השופט חאג' יחיא ז"ל; להלן: "פסק הדין").

בתמצית, בפסק הדין התקבלה טענת המנוחה לפיה נפגעה בתאונה במהלך עבודתה, נקבע כי הנתבעת התרשלה בין היתר באי דאגה לסביבת עבודה בטוחה, ונדחתה טענת הנתבעת לרשלנות תורמת מצד המנוחה. כן נקבעו למנוחה נכות רפואית ונכות תפקודית.

למנוחה נפסקו פיצויים על כאב וסבל בסך 75,000 ₪; הפסדי השתכרות עבר בסך 14,045 ₪ + 6,062 ₪ + 18,186 ₪ + 367,357 ₪ (כשלכל ראש נזק כזה נקוב המועד לחישוב הפרשי ההצמדה והריבית); הפסדי השתכרות עתידיים בסך 239,389 ₪; הפסדי פנסיה בסך 80,000 ₪; פיצויי עזרת הזולת בסך 80,000 ₪; והוצאות נסיעה בסך 15,000 ₪.

מסכומים אלו, נקבע בפסק הדין שיש לנכות את מענק הנכות ששולם למנוחה על ידי המוסד לביטוח לאומי וכן שיש להוסיף להם (לאחר ניכוי מענק הנכות) שכ"ט עו"ד בשיעור 20% + מע"מ ואגרה.

בנוסף, התייחס בית המשפט בפסק הדין לטענת הנתבעת בדבר גמלה אשר קבלה המנוחה מהנתבעת כל העת, גם במהלך ההתדיינות נשוא פסק הדין, וקבע כי רק לאחר פסק הדין עומדת למנוחה הזכות לבחור בין קבלת גמלאות לבין קבלת פיצויים.

על פסק הדין הוגש ערעור וערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי (ע"א 3/09), לאחר שבקשות מטעם שני הצדדים לתיקון טעויות סופר בפסק הדין – נדחו. ביום 9.7.12 ניתן פסק דין בערעור (להלן: "פסק הדין בערעור") ובמסגרתו הופחת מהסכום הכולל שנפסק למנוחה בפסק הדין סך של 324,000 ₪ נכון ליום מתן פסק הדין (28.10.08).

בכל מהלך ההתדיינות בערעורים על פסק הדין לא שילמה הנתבעת כספים לתובעים. לאחר שניתן פסק הדין בערעור החלה מסכת של התכתבות בין הצדדים והתברר שיש מחלוקות באשר לתחשיב החוב הנכון על פי פסק הדין ופסק הדין בערעור. ביום 24.10.12 נמסרה לב"כ התובעים המחאה בסך של 409,028 ₪ אשר משכה הנתבעת לפירעון חובה לפי פסק הדין.

נוכח מחלוקות באשר להיקף החוב הנכון על יסוד פסק הדין ופסק הדין בערעור, הוגשה תביעה זו.

תמצית טענות הצדדים, ההליך והראות

לטענת התובעים, סכום החוב הנכון של הנתבעת על פי פסק הדין ופסק הדין בערעור ונכון ליום מתן פסק הדין, עמד על 766,555 ₪.

לפי גרסת התובעים, הסכום הנכון שנפסק לזכות המנוחה בגין הפסדי השתכרות עבר (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית במועדים שנקבעו בפסק הדין) עומד על 541,404 ₪; סכום המענק ששולם למנוחה ויש לנכותו נכון ליום מתן פסק הדין עומד על 86,084 ₪; ושכ"ט עו"ד שיש להוסיף נכון ליום פסק הדין עומד על 145,246 ₪.

כך מסכמים התובעים את החוב לפי פסק הדין נכון ליום הגשת התביעה בסך של 1,179,000 ₪ ומבקשים להפחית מסכום זה את הסך של 409,028 ₪ ששילמה הנתבעת.

ביחס לגמלה ששולמה למנוחה עד לפטירתה, טוענים התובעים שאין לנכותה כלל מהפיצויים שנפסקו; וכל שיש להפחיתם הרי שההפחתה תתייחס רק לחלק מהגמלה ששולמה, לא למענק פרישה, ורק לאחר שיוסף לתחשיב הסכום שנקבע בגין שכ"ט עו"ד.