לוי ואח' נ' יהושע ואח'

פסק דין

בפניי ערעור על החלטת רשם. בהסכמת הצדדים, ניתנת החלטה זו על פי החומר הכתוב שבפניי.

1. בהחלטה נשוא הערעור נדחתה בקשה לביטול צו עיקול, שניתן על פי צד אחד נגד המערערים. דין הערעור להידחות. אבהיר את עיקרי שיקולי.

2. המערערים טוענים להעדר סמכות לכב' הרשם להורות על העיקול, לאחר שבהחלטה קודמת, גם היא על פי צד אחד, דחה את הבקשה לעיקול בשל שיהוי. דין הטענה להידחות. ההחלטה המאוחרת, בה הורה כב' הרשם על הטלת העיקול, ניתנה בבקשה לעיון חוזר, אשר בה נדרשו המשיבים לעניינים אשר הביאו לדחיית הבקשה המקורית (שיהוי וחלוף הזמן), ומסרו להם הסבר מפורט. מקום בו מדובר בבקשה לסעד זמני, אין בהחלטה השיפוטית כדי ליצור מעשה בית דין, המונע מבית המשפט להידרש בשנית לעניין. הלכה זו חלה גם בנסיבות בהן מדובר בטעות (ראו בג"צ 490/82 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד לז(4) 578 (1983)). ממילא, רשאי בעל דין שנדחתה בקשתו לסעד זמני להגיש בקשה נוספת, בה יתקן את הטעון תיקון, ואין כל עילה לשוב ולדון בעניין, על פי התשתית העדכנית. בהקשר זה יש גם ממש בקביעת כב' הרשם, כי הפניית המשיבים בהקשר זה להליך ערעורי לא היתה אלא מהלך סרק, וכי לא היה לכך מקום.

3. זאת ועוד, בהחלטה בה ניתן צו העיקול על פי צד אחד, ניתנו על ידי כב' הרשם נימוקים, הגם שתמציתיים, לשינוי מן ההחלטה המקורית. לנימוקים אלה, שעניינם מתן הסבר מצד המשיבים לחלוף הזמן עד להגשת התביעה על ידיהם, יש יסוד מוצק בבקשה לעיון חוזר ובצרופותיה. מן החומר, ובכלל זה מן הבקשה לעיון חוזר בהחלטה המקורית, עולים טעמים משכנעים, המלמדים כי הבקשה אינה נגועה בשיהוי אשר יש בו כדי להצדיק את דחייתה. לעיצומו של עניין זה אדרש בהמשך. לכל האמור יש להוסיף, כי בהחלטה נשוא הערעור, קיים דיון פרטני, אשר אין עילה להתערב בו, ביסודות השונים הנדרשים לשם מתן צו עיקול זמני. בנסיבות אלה, אני דוחה את הטענה בדבר העדר סמכות להורות על הוצאת צו העיקול.

4. לא שוכנעתי גם מטענה דיונית של המערערים, כי כב' הרשם טעה כאשר איפשר למשיבים להגיש תגובה לבקשה לביטול עיקול. אין דבר בתקנה 367(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, המונע זאת. אדרבא, ככלל מכירות התקנות בזכותו של בעל דין להגיש תגובה לבקשה בכתב. בכלל זה מכירות התקנות בזכותו של מגיש בקשה, להגיב לתגובה לה (ראו תקנה 241(ג'1) לתקנות). אוסיף, כי לבית המשפט נתון לעולם שיקול דעת רחב בשאלה האם נחוצים כתבי טענות, לרבות תגובות, בנסיבותיו של עניין מסויים. תכליתו של שיקול דעת זה היא להביא בפניי בית המשפט תמונה מלאה ככל הניתן של טיעוני ומסמכי הצדדים. גם שיקולים של מיצוי זכות הטיעון פועלים בכיוון של התרת הגשתה של תגובה לבקשה לביטול צו עיקול. לא מצאתי כל עילה להתערב בשיקול דעת זה בנסיבותיו של המקרה שבפניי.

5. (א) לעניין זה לא מצאתי חוסר תום לב בפעולת המשיבים, אשר צירפו חלק מן המסמכים שברשותם במסגרת הבקשה לעיון חוזר והתגובה לבקשה לביטול צו העיקול. בהקשר זה, לא אוכל לקבוע כי הופרה חובה, דיונית או אחרת, הרובצת על המשיבים. לעניין זה יש ממש בטענה, כי המשיבים נדרשו לנסיבות ולמסמכים הנוגעים לחלוף הזמן, לאחר שבהחלטה הראשונה של כב' הרשם נדחתה בקשתם לעיקול בשל שיהוי. יש גם ממש בטענה, כי מסמכים וטענות נוספים, אשר הועלו בתגובה שהוגשה על ידי המשיבים, נדרשו ביסודו של דבר על מנת להדוף את טענות המערערים בבקשתם לביטול העיקול. נוכח כל האמור, ובשים לב לכך שלא הוצבע על עיוות דין או פגיעה בזכות דיונית של המערערים, אני דוחה טענה זו.

(ב) בהקשר זה אוסיף, כי אין בפניי גם טענות קונקרטיות המצביעות על פירכה בקביעת כב' הרשם כי טעות שנפלה מלפני המשיבים בכתב התביעה ובבקשה לעיקול זמני, בכך שלא הובאו בחשבון כספים שקיבלו מאת המערערים, אינה מצביעה על חוסר תום לב, בין היתר הואיל ובנסיבות העניין מדובר בטעות שאינה חורגת מגדר "זוטי דברים". אוסיף, כי לקביעות כב' הרשם לעניין זה יש יסוד בחומר שבפניי.

6. (א) לטענת המערערים, היה על כב' הרשם לדחות את הבקשה בשל שיהוי ובשל זניחת התביעה על ידי המשיבים. אין לקבל טענה זו. מן החומר שבפניי, ובכלל זה התצהיר שצורף לבקשת המשיבים לעיון חוזר בפניי כב' הרשם, עולה כי חלוף הזמן עד לנקיטת ההליך נבע ממצגים והתחייבויות שבאו מאת המערערים, ואשר על יסודם נמנעו המשיבים מנקיטת הליכים משך פרק זמן ארוך. עולה גם תמונה של התמשכות הליכי תכנון של פרוייקט שנקטו המערערים, ואשר השלמתם היתה קשורה לאפשרות כי המשיבים יקבלו את המגיע להם, לטענתם.

(ב) לא למותר לציין, כי יש בחומר אינדיקציה לכך שהמערערים ראו במשיבים, בשנת 2007, כנושים פוטנציאליים שלהם. בהמשך לכך, כשנתיים ויותר לפני ההחלטה נשוא ערעור זה, העלו המשיבים על הכתב טענות המלמדות כי לא זנחו כלל את תביעתם כלפי המערערים (המכתב לעו"ד פורגס משנת 2008). העובדה שמכתב זה לא נענה אינה מלמדת על זניחת התביעה או על שיהוי המצדיק את דחיית הבקשה שבפניי. זו אף זו, לא מצאתי כי נפלה טעות בשיקוליו של כב' הרשם, כי לבקשה לעיקול היה טעם מעשי, שעניינו קבלת כספים צפויה בידי המערער 1 מאת צד שלישי, תוך זמן קצר יחסית. בנסיבות אלה, לא היתה הצדקה עניינית לדחות את הבקשה מטעמים של שיהוי או חלוף הזמן.

7. (א) לא שוכנעתי גם, כי נפלה טעות מלפני כב' הרשם בניתוח יסוד ההכבדה. יש ממש בקביעה, כי יסוד זה הינו חלק ממקבילית הכוחות אשר על בית המשפט לשקול בדונו בבקשה לעיקול, ואשר עניינה ההיזון החוזר שבין עוצמתה של עילת התביעה ובין מאזן הנוחות בין הצדדים. בהקשר זה, לא שוכנעתי גם כי נפלה טעות מלפני כב' הרשם, כאשר קבע כי טענת המערערים, במהותה, היא טענת פרעתי, אשר נטל השכנוע להוכחתה רובץ על המערערים. מבחינה מהותית, טענת המערערים כי במסמך מסויים נקבע כי תשלום מסויים מסיים את יתרת החוב של המערערים כלפי המשיבים, הינה, אכן, טענת פרעון. אוסיף, כי אין בפניי טענה ממשית של המערערים כנגד קביעת כב' הרשם, כי סיכויי התביעה שהגישו המשיבים גבוהים. קביעה זו נסמכת על ניתוח פרטני שערך כב' הרשם, ואשר אל עיקריו אין המערערים מתייחסים כלל.

(ב) מעבר לכך, היה גם ממש בקביעת כב' הרשם, כי מצב כלכלי קשה של בעל דין מהווה אינדיקציה משמעותית לקיומו של יסוד ההכבדה. אין בטענת המערערים לבעלות בנכסים בשווי של עשרות מיליוני דולר כדי לגרוע מנכונות קביעתו של כב' הרשם, באין טענה ממשית מצידם כנגד הקביעה בדבר מצב כלכלי קשה.

(ג) מן החומר, אכן עולים קשיי נזילות של המערערים, אשר יש בהם כדי להכביד באופן משמעותי על ביצועו של פסק דין בהליך. עולה גם דבר קיומם של חובות ממשיים, בהיקף של מיליוני דולר, ושל נושים רבים. עולה גם, כי צפוי שהמשיבים יעמדו בפניי שוקת שבורה, אם לא יוטל העיקול (וראו בעדות המערער, בפרוטוקול בפניי כב' הרשם, בעמוד 12). זאת ועוד, כב' הרשם עמד על הצורך בעיקול על מנת לתפוס כספים הצפויים להתקבל בידי המערער 1, ואף עמד על אי התאמה בין הנטען בבקשה מטעם המערערים, ובין עדותו של המערער לעניין זה. לא מצאתי כל עילה להתערב בשיקול דעתו של כב' הרשם בעניין זה ובקביעותיו.

(ד) אשר לקביעת כב' הרשם, כי המערער 1 לא התיימר לטעון כי הטלת העיקול על הכספים הצפויים להתקבל מאת צד שלישי (שיכון עובדים), תגרום לו נזק, מפנים המערערים לסעיפים 78 – 80 לבקשה לביטול עיקול (והתצהיר שצורף לה), ולעמודים 12, 20 לפרוטוקול הדיון בפניי כב' הרשם. לא מצאתי במקומות אלה עוגן של ממש לקבוע, כי הטלת עיקול אכן צפויה לגרום לנזקים קונקרטיים למערערים או למי מהם. ודאי שאין בטענות האמורות כדי לשנות מן המסקנה, אליה הגיע כב' הרשם, כי מאזן הנוחות נוטה בכיוון של היענות לבקשה.

8. לא מצאתי ממש גם בבקשה החלופית לצמצום העיקול. העיקול נדרש גם בבנקים ואצל צדדים שלישיים, על מנת להבטיח כי סכום הכסף, אשר על פי הטענה צפוי להתקבל בידי המערערים או מי מהם, אכן ייתפס במסגרת העיקול. לא ניתן, על כן, להסתפק, כמוצע, בעיקול על מקרקעין, ומה גם שאלה, כפי שעולה מן התיק, נתונים לעיקולים ושעבודים נוספים. צודקים גם המשיבים בטענה, כי מימוש עיקול על המקרקעין, בשים לב לכמות השעבודים והעיקולים להם הם נתונים, צפוי להיות סבוך וממושך ביותר. בנסיבות אלה, יש לקבל את טענת המשיבים, כי החלופה המוצעת אינה שקולה או דומה, על פי טיבה, לנכסים עליהם הוטל עיקול בהחלטה נשוא הערעור.

9. סוף דבר, לא מצאתי במקרה זה עילה לסטות מן הכלל הרגיל, לפיו אין ערכאת ערעור ממהרת להחליף את שיקול דעתה של ערכאה דיונית במתן צו זמני. הערעור נדחה. בשים לב להיקף ההתדיינות, ולאופן בו הוכרעה, ישאו המערערים בהוצאות המשיבים בסך של 6,000 ₪. לסכום זה אין לצרף מע"מ. הוא ישולם עד ליום 1.8.11.

ניתן היום, כ"ה סיון תשע"א, 27 יוני 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: