לוי ואח' נ' זקן ואח'

פסק דין

1.זוהי תביעה בגין נזקי רכוש בתאונת דרכים. אין מחלוקת על כך שהתאונה התרחשה בכביש המנהרות, כאשר רכב הנתבע 1 ביצע פניית פרסה.

התובעים נסעו ברכבם כשהתובע 3 נוהג ברכב והתובע 2 נוסע עימו. לטענת התובעים רכב הנתבע נסע לפניהם, לפתע סטה הרכב מנתיב הנסיעה ימינה לעבר השוליים, ולאחר מכן פנה שמאלה לכיוון הכביש על מנת לבצע פניית פרסה, ואז פגע ברכב התובעים. הנתבע לא הכחיש את ביצוע פניית הפרסה, אולם טען כי התובעים לא נסעו בנתיב נסיעתו אלא בכיוון הנגדי. לדבריו הוא ביצע את הפניה, ורק לאחר שהגיע לנתיב הנגדי הופיע רכב התובעים ופגע בו. לטענתו הוא ביצע את פניית הפרסה לאחר שראה שהכביש פנוי, והתאונה ארעה בשל המהירות המופרזת שבה נסע רכב התובעים.

2.בתחילת הדיון הגיעו הצדדים להסדר פשרה לפיו אמורה היתה מחצית מסכום התביעה להיות משולמת לתובעים. ההסכם קיבל תוקף של פסק דין אולם מיד לאחר מכן ביקשו התובעים לחזור בהם מההסכמה. מאחר שהדין לא הסתיים בוטלה ההסכמה ונשמעו ראיות בתיק. פסק הדין לא בוטל עדיין באופן פורמלי ואני מורה עתה על ביטולו.

3.גירסאות התובעים היו מבולבלות ולא אחידות. פרוטוקול הדיון מדבר בעד עצמו, ועל כן אסתפק כאן במספר דוגמאות בלבד. כך, לדוגמא, שני התובעים לא יכלו למסור תיאור מדוייק וברור של נסיבות התאונה. התובע 3, נהג הרכב, שהיה העד העיקרי, חזר פעם אחר פעם, בהקשרים שונים, על כך שאינו זוכר את פרטי התאונה. יודגש כי הדברים לא נאמרו לגבי פרטים קטנים ושוליים, אלא לגבי נושאים מהותיים (ראו, לדוגמא, פרוטוקול עמ' 4 שורה 13; עמ' 5 שורה 4; עמ' 5 שורה 29). התובע 3 הגדיל לעשות כאשר במהלך חקירתו הנגדית ביקש להפסיק את הדיו ולאפשר לו "שתי דקות עם עצמי כדי שלא אצטרך לדבר שטויות. שתי דקות עם עצמי. לא ישבתי בבית וחשבתי על זה..." (פרוטוקול עמ' 4 שורות 25-26). לתובע ניתנה אכן הפסקה, אולם גם עדותו לאחר מכן לא הביאה לשינוי המצב. יש להעריך את כנותו של התובע, אשר ביקש להימנע מעדות לגבי עובדות שאינן זכורות לו. אולם הקושי נותר בעינו, וגם בהמשך העדות התובע לא זכר את פרטי האירוע נשוא התביעה.

בין היתר, שני התובעים לא יכלו למסור פרטים מבוססים לגבי מהירות נסיעת רכבם שלהם, מהירות נסיעת רכב הנתבע, המרחק בין כלי הרכב וכיוצ"ב.

די בעובדות אלה ובחוסר היכולת למסור גירסה ברורה וחד משמעית כדי לדחות את התביעה.

4.התובעים צירפו לתביעתם חוות דעת של שמאי. על פי האמור בה, הרכב נבדק לראשונה רק קרוב ל-3 חודשים לאחר מועד התאונה. התובע העיד על תקלות שונות שהיו ברכב לאחר התאונה. כמו כן העיד על כך שבוצעו תיקונים שונים, אולם לא יכול היה להבהיר מה בדיוק תוקן, מה עלות התיקון וכיוצ"ב.

נוכח פער הזמנים בין התאונה לבין בדיקת השמאי, כאשר אין מחלוקת שהיו ברכב ליקויים נוספים שאינם קשורים לתאונה, וכאשר התגלו סתירות ולא נמסרה גירסה אחידה בנוגע לתיקונים שבוצעו, לא ניתן לקבל את חוות דעת השמאי כראיה לגובה הנזק.

בהעדר ראיה אחרת לגובה הנזק שנגרם, כגון חשבונית על תיקון הרכב, קבלות וכיוצ"ב, הרי שגובה הנזק לא הוכח.

בהקשר זה אציין עוד כי על פי גירסת התובעים עצמם, הרכב נמכר כשנה לאחר התאונה כשההפרש בין סכום הקניה לסכום המכירה עומד על 14,000 ₪, וסכום זה כולל גם את ירידת הערך הנובעת מחלוף הזמן. כך שבכל מקרה סכום הנזק הנתבע, 16,000 ₪, מופרז.

5.קושי מהותי נוסף נוגע להוכחת זכותם של התובעים ברכב. לכתב התביעה לא צורף רישיון רכב או אישור על בעלות או על זכויות בו. הטענה הועלתה בכתב ההגנה, והנבתעים ביקשו לסלק את התביעה על הסף. בדיון שהתקיים היום הציג התובע 2 זכרון דברים בינו לבין אדם בשם ישי אוחיון שלטענתו מכר לו את הרכב. לדברי התובע 2 מדובר בשכן שלו. גם בעלותו של אוחיון ברכב לא הוכחה, אם כי הנתבעים לא חלקו ספציפית על עובדה זו.

ספק רב אם זכרון הדברים בלבד מהווה ראיה מספקת לזכויות התובעים ברכב. זאת במיוחד כאשר גם זכויותיו של המוכר לא הוכחו, כאשר המוכר לא הובא לעדות וכמן כן לא הובא מי שרכש את הרכב מהתובעים.

קיים גם ספק בנוגע לאותנטיות של זכרון הדברים. זאת נוכח העובדה שהוא לא צורף מלכתחילה לכתב התביעה אלא לאחר הגשת כתב התביעה, וכן בשל מראהו של המסמך, שנראה חדש ושמור, ואינו נראה כמסמך השמור בבית כבר קרוב לשנתיים.

6.נוכח כל האמור לעיל החלטתי לדחות את התביעה.

התובעים ישאו בהוצאות הנתבעים בסך 400 ₪.

ניתן היום, י"ז חשון תשע"א, 25 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: