לוי ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

התביעה דנן מכוונת כנגד החלטת הנתבע מיום 18/8/09 (שנמסרה לתובע 1 ביום 27/5/10), לפיה התובעים אינם תושבי ישראל החל מיום 8/10/03. המחלוקת שבין הצדדים נוגעת למעמדם של שני התובעים (אשר חייו בעבר כידועים בציבור, ובשנת 2011 נישאו כדמו"י), לנוכח רצונם להירשם בקופת חולים בישראל.

ואלה העובדות הצריכות לעניין:

התובע 1 מר ציון לוי, יליד 1940 (להלן:- התובע) והתובעת 2 גב' תמר מלצ'ט ילידת 1947 (להלן : התובעת) שניהם אזרחי ישראל, ילידי הארץ, שירתו בצה"ל והיו פעילים בשוק העבודה בישראל במשך שנים רבות.

שני התובעים היו נשואים בעבר לאחרים. לתובעת שני ילדים מנישואיה הקודמים, אחד מהם מתגורר בישראל והשני בוורשה, ואילו התובע שכל את בנו מנישואיו הראשונים במלחמת שלום הגליל.

מהעדויות שבפנינו עולה כי התובעים הכירו זה את זה במהלך שנות ה- 80, הקימו עסק משותף בתחום העיצוב והגינון, בהמשך הדברים הפכו לידועים בציבור, ובשנת 2011 נישאו ברבנות בתל אביב.

מדו"חות ביקורת הגבולות שהוצגו בפני עולה כי החל מאוקטובר 2003 שוהים התובעים בעיקר בוורשה. תקופת שהותם בארץ משתנה משנה לשנה והיא נעה, בדרך כלל, בין 10% ל- 20% מהזמן.

עיון בדו"ח הכניסות והיציאות מעלה כי התובעים מגיעים לישראל מספר פעמים בשנה (בדרך כלל בין 5 ל- 10 פעמים), ושוהים בארץ בכל פעם למשך תקופה קצרה, שנעה בין ימים בודדים לבין חודש שלם לכל היותר. את זמנם בארץ מחלקים התובעים בין דירת בנה של התובעת בגבעתיים בה ישנו חדר המשמש לסירוגין אותם ואת מחותניהם, לבין דירה באילת שמצויה בבעלותם.

אשר לנסיבות שהובילו את התובעים לפולין, מהעדויות שבפנינו עולה כי אחיה של התובעת הוא בעלים של קניון ושל עסקים נוספים בפולין וכי בנה של התובעת עוסק בניהול אותו קניון ואף הקים בעצמו מכון כושר, וכן עסקים קטנים נוספים כגון גלידריה (עדות התובע בעמ' 12 שורות 29-32).

נראה כי שהותו של הבן בפולין יצרה את התשתית שהובילה גם את התובעים לפולין, ואולם בין הצדדים קיימת מחלוקת האם הקשר הרגשי העמוק של התובע לבנה של התובעת עומד ביסוד העניין, או שמא מדובר במעורבות עסקית של התובעים בעסקים בפולין.

כך או כך, בשנת 2005 התובעת מכרה את הבית שהיה בבעלותה ברעננה וסגרה את תיק העוסק המורשה בגין העסק שניהלה בארץ (ר' שאלון תושבות שמילאה התובעת בשנת 2006- נ/2).

מתעודת עובד ציבור שהוגשה על ידי הנתבע (נ/1) עולה כי באותה שנה (2005) התובע הגיש תביעה לקצבת זקנה. באותה עת לא נבחנה שאלת תושבותו והוא החל לקבל קצבה החל מחודש דצמבר 2005.

בהמשך הדברים, במועד לא ידוע, רכשו התובעים דירה באילת. בתחילה הדירה באילת הושכרה, ואולם מעדות התובעים עולה כי במועד כלשהו הפסיקו להשכיר את הדירה, והיא משמשת אותם בעת ביקוריהם בארץ.

טענות התובעים

לטענת התובעים שניהם בנים למשפחות ותיקות בארץ, הם וילדיהם שירתו שירות צבאי בצה"ל, עבדו במשך שנים רבות ושילמו את כל המיסים שחלו עליהם וכיום בהיותם בגיל מתקדם (התובעת 67 והתובע 73) הם מוצאים עצמם מול שוקת שבורה, בלא שיוכלו לרכוש לעצמם ביטוח רפואי מספק.

התובע הינו אב שכול אשר במשך שנים רבות לא פנה למשרד הבטחון לקבלת קצבה מחמת שהתבייש לעשות כן. זיקתו לאדמת הארץ בה קבור בנו איננה ניתנת לניתוק.

התובע גולל בפני בית הדין את הנסיבות הטראגיות שהובילו לכך שנפשו נקשרה בנפש בנה של התובעת. לטענתנו הוא התגרש מאשתו הראשונה והקשר עם בנו ז"ל נותק בעת שהיה הבן כבן 5, ובמשך שנים רבות התובע כלל לא היה בקשר עם בנו יחידו. הקשר עם הבן התחדש בעת שהבן היה חייל, וכחודש לאחר מכן הבן הלך לעולמו. לטענת התובע לאחר שהכיר את התובעת הוא נקשר מאוד לבנה רון שהזכיר לו את בנו.

לטענת התובעים, שהותו של הבן רון בפולין היא זמנית, שכן הוא רשום בתוכנית לתושבים חוזרים, והם נאלצו לנסוע בעקבותיו מחמת הקשר הנפשי העמוק שחש התובע כלפיו.

התובעים אינם בעלי אזרחות זרה אחרת, ישיבתם בפולין היא על פי אשרת תייר.

לטענת התובעים יש ליתן למושג תושבות פרשנות תכליתית הנותנת ביטוי לזיקתם הברורה של התובעים לארץ, ולהגמיש את הדרישות ככל שהן נוגעות לנוכחות פיזית בארץ. בעניין זה הם מפנים לפסיקה בעב"ל 83/08 ז'אן טייץ נ' המל"ל (פורסם בנבו) ובעב"ל 273/03 דוידי נ' המל"ל (פורסם בנבו).