לוזון נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

זהו ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.

העורר, מר לוזון יוסף, נולד בשנת 1935 בטריפולי בלוב וטוען לעילת נרדפות בגדרה של הלכת הפחד.

עיקרי גרסתו על הקורות אותו בתקופת הרדיפות:

בהצהרתו בפני המשיבה סיפר כי לאחר שהפשיסטים לקחו את מלאי הסחורה מהחנות לחומרי בנין של אביו, האב נלקח למחנה עבודה בסידי עזאז. הוא הוחזק במחנה במשך חודשיים וחזר למשפחתו בטריפולי. העורר מתאר את המצב הכלכלי הקשה של המשפחה ואת פחדם מהגרמנים, ומספר כי כשאביו חזר ממחנה העבודה "וראה את מצבנו הוחלט שאנו בורחים לכפרים בהתחלה לפורנאג' ואח"כ לזאויה".

ממשיך העורר ומתאר את תנאי המחיה הבלתי אפשריים בכפרים אשר גרמו, למרבה האסון, למותם של שלושה מאחיו.

העורר מדגיש את הטראומה שחווה כילד בגלל ההפצצות והפגיעות בגוף ובנפש שגרמו. מראות קשים אלה נחרטו בו וכן הפחד מפני החיילים הגרמנים שהסתובבו ברחובות.

תמצית עדותו בפני הועדה: האב חזר כעבור מספר חודשים ממחנה העבודה ולאחר שהתאושש המשפחה ברחה מטריפולי. לדברי העורר, הבריחה היתה מחשש שאחיו הגדול יליד 1924 יילקח לעבודות כפייה ואביו יילקח פעם נוספת.

העורר נשאל מדוע לא הזכיר את החשש מפני גיוס לעבודות בהצהרה והשיב כי הדבר "פרח מזיכרונו".

דיון

א. ב"כ העורר מבקש לקבל את הגרסה המאוחרת של העורר, לפיה הבריחה מטריפולי היתה מחשש שהאב והאח יגוייסו לעבודת כפייה ולא כפי שנטען בהצהרה, בגלל מחסור וקשיי פרנסה. לטענת העורר, בנסיבות דוגמת אלה, קמה לו עילת נרדפות מכוח הלכת הפחד.

ב. אנו מקבלים דברי ב"כ העורר כי הנסיבות הנטענות יכולות להוות על פי ההלכה הפסוקה תשתית עובדתית לקיומה של הלכת הפחד, דא עקא, אנו סבורים כי לא יהא זה נכון לאמץ את הגרסה המאוחרת והמתפתחת של העורר משיקולי אמינות.

ג. אנו מאמינם לעורר כי עברו עליו ועל משפחתו ימים קשים מכל הסיבות שציין, אולם, כפי שנפסק, תלאות מלחמה אינן בגדר נרדפות ומה שעבר על האב במחנה העבודה אינו בגדר עילת נרדפות אישית לגבי העורר.

ד. טענות העורר לגבי החשש מפני גיוס האב והאח לעבודות כפייה נדחות על ידינו מהנימוקים הבאים:

- הן הועלו לראשונה בעדותו בפני הועדה.

- סיבות הבריחה כנטען על ידו אינן סבירות גם לפי גרסתו המאוחרת; אחיו הגדול נשאר בטריפולי בתקופה שאביו היה במחנה עבודה ומכאן שלא חשש להילקח לעבודות כי אחרת היה מנסה להסתתר. לא זו אף זו, לפי האמור בהצהרת העורר: "אחיי הגדולים ניסו למכור מוצרים בצורת רוכלות לגרמנים כשגילו שהם יהודים גירשו אותם ומנעו בעדם למכור". תיאור זה אינו עולה בקנה אחד עם חשש של האח הבכור מפני גיוס לעבודת כפייה.

באשר לאב, לדברי העורר בעדותו, האב שוחרר לביתו ממחנה העבודה בגלל שחלה, ראה עמ' 1 ש' 13-14 ועל כן החשש שישובו וייקחו אותו אינו מתקבל על הדעת. על פי הידע ההיסטורי, מי שנשלחו לעבודת כפייה עברו בדיקות רפואיות לפני גיוסם, אנשים חולים לא נלקחו ומי שחלה בעת שהותו במחנה נשלח לביתו.

לאור כל האמור לעיל, אנו דוחים את הערר.

מזכירות הועדה תשלח את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין בשאלה משפטית בלבד.