לוונטהל ואח' נ' עירית תל אביב יפו

החלטה בטענת ההתיישנות

1.החלטה זו עוסקת בהשלכותיו של הליך משפטי קודם שהתנהל בין הצדדים על טענת ההתיישנות של הנתבעת בתביעה זו.

תמצית העובדות:

2.התובעים הם הבעלים של דירת מגורים בתל-אביב (להלן – הדירה).

ביום 10.7.03 הוציאה הנתבעת צו לפי סעיף 7 לחוק העזר תל-אביב-יפו (הריסת מבנים מסוכנים), התשס"ב – 2001 (להלן – הצו), לפיו נדרשו התובעים להרוס את מעקה המרפסת של הדירה, שהיווה לטענתה סכנה לציבור.

התובעים הותרו בצו, שאם לא יבצעו את ההריסה בעצמם, הנתבעת תהיה רשאית לבצע זאת במקומם ולתבוע מהם את ההוצאות הכרוכות בכך.

באותו יום – יום חמישי בשבוע – הודבק הצו בדירה. לטענת הנתבעת, הוא גם נמסר למחזיקים ששהו בה.

יצוין, כי באותה עת הדירה הושכרה לאחרים.

ביום ראשון שלאחר מכן, ביום 13.7.03, ביצעה הנתבעת את ההריסה בעצמה.

התובעים טוענים כי כל המרפסת נהרסה ואילו הנתבעת טוענת כי מעקה המרפסת בלבד הוא שנהרס.

3.ביום 22.9.05 הגישה הנתבעת לבית משפט השלום תל-אביב-יפו תביעה לתשלום הוצאות ביצוע ההריסה (ת.א. 49605/05).

מטעם כלשהו, התביעה הוגשה נגד התובע 3 דנן בלבד.

התביעה נדונה בפני כב' השופט מנחם (מריו) קליין, שבפסק דין מיום 18.6.08 דחה את התביעה, מהטעם שהנתבעת (כאן) לא הוכיחה את מסוכנות המבנה שנהרס, מהטעם שלא ניתנה לתובעים (כאן) שהות סבירה להביע את דעתם או לבצע את התיקון הנדרש בעצמם, ובכלל זה נקבע כי הנתבעת לא עשתה מאמץ סביר לאתר את התובעים, בעליהם של המבנה, ולמסור את הצו לידיהם (להלן – פסק דין השלום).

הנתבעת הגישה ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו, ובית המשפט (כב' השופט ישעיהו שנלר) דחה בפסק דין מיום 20.9.10 את הערעור, באמצו את עיקר מסקנותיה של הערכאה הראשונה (להלן – פסק הדין בערעור).

4.ביום 11.11.10 הגישו התובעים תביעה זו, במסגרתה נתבעים הסעדים הבאים:

א.צו עשה לנתבעת לבנות את המרפסת מחדש, ולחילופין לחייב אותה בתמורה כספית,

ב.לחייב את הנתבעת לשלם פיצוי עבור אובדן הפרש דמי שכירות בין דירה עם מרפסת לדירה ללא מרפסת,

ג.פיצויים עונשיים ועוגמת נפש.

הנתבעת בכתב הגנתה הכחישה את החבות הנטענת כלפיה ואת הנזקים הנטענים וטענה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.

תמצית טענות הצדדים: