לובניצקי נ' בנק מזרחי-טפחות סניף ראשי

החלטה

חלק מעובדות המקרה הנדון בהחלטה זו פורט על ידי בהחלטתי הקודמת מיום 18.12.08 במסגרתה דחיתי את בקשת הנתבע לסילוק התביעה על הסף, כפי שהתבקש על ידיו; לאור זאת אין בדעתי לחזור על אותם עיקרי דברים והחלטה זו תקרא יחד עם ההחלטה הנ"ל לעניין רקע הדברים והעובדות; בהתאם אשתמש גם באותם הגדרות ומינוחים כפי שקבעתי בהחלטה הנ"ל [ להלן: "ההחלטה הקודמת" ].

בסיכומיי טענות הבנק נטען [ סעיפים 8 עד 9 ], שאין ברישומי הבנק כל עדות על קבלת כספי המדינה לצורך העמדת ההלוואה וכי לא ניתנה ההלוואה לתובעת.

בכך למעשה מקבל הבנק את העובדה הבסיסית בטענות התובעת והיא שההלוואה לא ניתנה לה.

כל שנותר לברר [ כמעט; ראה בסופם של הדברים ] הוא את עמדות ההגנה של הבנק, היינו, האם הייתה התובעת זכאית להלוואה ומדוע לא ניתנה לה.

זכאותה הבסיסית של התובעת לקבל את ההלוואה הוכחה בפועל, ולא נסתרה, ב"תעודת הזכאות" שצורפה לכתב התביעה, שהוגש כזכור ב"סדר דין מקוצר", והיא נספח ד' לכתב התביעה [ להלן: "התעודה" ]; טענת הבנק [ סעיף 4 לסיכומיי טענותיו ] לפיו כתב התביעה אינו מפרט את העובדות היוצרות זכאות לתובעת ל"הלוואות דיור", מהראוי היה שלא היו נטענות.

לגישת הבנק, למרות אותה זכאות בסיסית, לא הייתה התובעת ראויה להלוואה ואלו הסיבות [ סעיף 11 לסיכומי טענות הבנק ]:

"...(לפי) הוראות סע' 10.1 ו 10.2 להנחיות משרד הבינוי והשיכון, תנאי הכרחי לקבלת הלוואות הזכאות הינו קיומו של הסכם רכישה בתוקף, וכי כספי ההלוואה יועברו ישירות לידי המוכר" [ ההדגשות לסוגיהן, במקור – צ.כ. ].

לגישת הבנק, הפנייה לקבלת ההלוואה הייתה במאי 2001, מועד תשלום אחרון לפי הסכם הרכישה היה 1.6.2000 [ סעיף 5.ד. להסכם הרכישה ] ועל כן לא ניתן היה להעביר את התשלום למוכרים והתובעת "אבדה" את זכותה הנ"ל.

"לא יתכן", כך הבנק, שהוא הסכים לטפל בבקשתה של התובעת להלוואה בהתייחס להסכם הרכישה.

כמה ליקויים ופרכות ניתן למצוא בטעון זה:

ראשית תמיהה שתמה אני תמיד, כמה פסקי דין של בית המשפט העליון ושל בתי המשפט האחרים צריך שיכתבו, כמה הוצאות לטובת המדינה צריכות להפסק ולהיות משולמות, על מנת שבאי כח צדדים יפנימו את הרעיון שאין לצרף ראיות חדשות לסכומי טענות ?

כוונתי היא לצירופם של המסמך הקרוי "הוראות והנחיות לביצוע הלוואות במגזר העירוני והכפרי" [ להלן: "הכללים" ], שצורף לכתב סיכומיי הבנק ולסעיפיו מתייחס האמור לעיל בסיכומי הבנק.

אני ער לכך שהבנק צרף את הכללים כביכול "לנוחיות בית המשפט" [ סעיף 4 לסיכומים ] יחד עם הוראות חוק הלוואות לדיור , תשנ"ב – 1992 כ"הוראות מנהל" לבצוע החוק הנ"ל, אלא שכאן בדיוק נעוץ ההבדל בין "דין" ל "הוראות מנהל".

הדין הוא מן המפורסמות שאינו צריך ראיה; הוראת מנהל אינה "דין", להבדיל מ"תקנה" שהיא בגדר "דין", ויש להוכיחה בדרכי ההוכחה הרגילות והראויות [ סעיף 57ב. לפקודת הראיות (נוסח חדש) והגדרות "דין" ו "הוראת מנהל" בסעיף 1 לחוק הפרשנות, תשנ"א – 1981 ].

מכאן, שאין בדעתי לעשות שימוש בכלליםלעניין החלטה זו.

במאמר מוסגר, אפילו היה מקום לקבל את הכללים כראיה, אין בהם כדי להקים לבנק הגנה של ממש; ראשית, משום שלפי כלל 10.1 יש מקרים בהם ניתן לתת את ההלוואה לזכאי לה ולא ישירות למוכר [ הבנק "שכח" עניין זה בסיכומי טענותיו ] ושנית, משום שספק רב בעיני, בלשון המעטה, אם במקרה זה אכן סיימה התובעת לשלם את התשלומים שלפי הסכם הרכישה בטרם הגיעה מועד קבלת ההלוואה כפי המפורט בסעיף 3 לתצהירה שצורף לתגובתה לבקשת הבנק לסילוק על הסף, אליו צורף תצהיר שניתן בזמנו, על ידי התובעת ועו"ד של המוכרים, על כך שלא שולם כל הסכום המגיע למוכרים באותה עת; התצהיר מנוסח על ידי הבנק ונעשה על טופס של הבנק ומשמעו הוא שאין זה מקרה יוצא מהכלל שהבנק נזקק לתצהיר ממן זה.

אין בפי הבנק כל הסבר כיצד זה "לא יתכן" שהבנק טיפל בהלוואה לתובעת על פי הסכם הרכישה, אך בכ"ז נרשמה הערת אזהרה לטובת הבנק על הדירה, על סכום ההלוואה.

ושוב מפנה הבנק לכללים, לסעיף 5.2.2.1 להם [ וכאמור, שלא ל"דין" ושלא כדין ] לפיהם רישום הערת אזהרה הוא "...חלק מהתנאים המקדמיים לאישור ביצוע "ההלוואה לדיור"...." [ סעיף 12 לסיכומי הבנק; ההדגשות במקור – צ.כ. ].

הנה כי כן, הערת האזהרה נרשמה ביום 5.8.2001 [ נספח ו' לכתב התביעה ]; מדוע, לפי גישת הבנק, רשם הבנק את ההערה, כתנאי מקדים [ בהדגשה !! ] לאישור ביצוע ההלוואה, במועד הנ"ל, שהוא מועד שלפי הבנק, כאמור לעיל, "לא ייתכן" שייטפל בהלוואה על פי אותו הסכם רכישה בהתחשב במועד התשלומים שלפיו וכו' ?