להק תעופה בע"מ נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ

בשם היועץ המשפטי לממשלה: עו"ד אפי יגל

השופט נ' הנדל:

          פצועים בתאונות דרכים מפונים לבית חולים, במקרים מסוימים, באמצעות מסוק – "פינוי בהיטס". על מי מוטלת החובה לשאת בהוצאות הפינוי בהיטס? אם הזמנת המסוק הייתה נחוצה וסבירה, האחריות לתשלום מוטלת על הנהג הפוגע, ולמעשה על חברת הביטוח שבה הוא מבוטח. אך מה הדין כאשר מתברר שהזמנת המסוק לא הייתה סבירה בנסיבות העניין, וניתן היה להסתפק באמצעים חלופיים וזולים בהרבה? שאלה אחרונה זו היא השאלה העיקרית המתעוררת במסגרת שתי הבקשות למתן רשות ערעור שלפתחנו.

א. רקע וטענות הצדדים

1. זוהי, בתמצית, התמונה הנדרשת להכרעה: לאגודת "מגן דוד אדום בישראל" (מד"א), המספקת שירותי עזרה ראשונה ומפנה פצועים לבתי חולים, אין מערך מסוקים המסוגל לפנות פצוע לבית החולים כאשר קיים צורך בפינוי בהיטס. בעבר התבססה מד"א בעיקר על מסוקי חיל האוויר כאשר נדרש פינוי בהיטס, אך להסדר זה היו מספר חסרונות, ובעיקר זמינות מוגבלת של מסוקי חיל האוויר וחוסר תיאום מספיק בין אנשי חיל האוויר לגורמי מד"א השונים. על רקע זה הוקמו המבקשות ברע"א 8499/15 (להלן: המבקשות) – חברות פרטיות שמציעות שירותי פינוי בהיטס, אשר אמור להתאים טוב יותר לצרכי מד"א ופצועי תאונות הדרכים בכללותם.

המבקשות כרתו עם מד"א חוזה, ובין היתר נקבע כי מד"א תפנה למבקשות כאשר יהיה צורך בפינוי בהיטס, ואילו המבקשות יקיימו תשתיות מתאימות ויספקו שירותי פינוי בהיטס לפצועים הזקוקים לו. לפי החוזה, מימון פעילות המבקשות אינו מוטל על מד"א. כדי לקבל את שכרן עליהן לפנות לחברת הביטוח הרלוונטית בבקשת תשלום. כפי שנקבע בחוזה, המבקשות מחזיקות בסיסים המיועדים להזנקת מסוקים לפינוי פצועים, ובהם מסוקים המוכנים להקפצה בכל שעות היממה ובכל קצוות הארץ. בעת שמתרחשת תאונת דרכים, הגורם מטעם מד"א שמגיע למקום התאונה מדווח למוקד מיוחד במד"א על הערכת המצב, ומוקד מקצועי זה מחליט האם מתקיימים קריטריונים שנקבעו מראש לשם הזמנת מסוק. אם קריטריונים אלה בנמצא, יוצר המוקד קשר עם המבקשות, ואלה מזניקות מסוק לשם פינוי הפצוע לבית החולים. המבקשות נענות לקריאת מד"א ואינן מחליטות באופן עצמאי האם נסיבות המקרה מצדיקות משלוח מסוק. בערכאות קמא, ובמיוחד בפסק דינו של בית משפט השלום, מופיעה סקירה רחבה יותר של הפינוי המוסק בישראל ותולדותיו. יריעת ההליך הנוכחי מצומצמת יותר ולכן נסתפק באמור עד כה. 

2. על מי מוטל לשאת בעלויות הפינוי בהיטס? נקדים ונאמר כי חלק מן המקרים שבהם מפנים פצועים לבתי חולים באמצעות אמבולנס נכללים ב"סל שירותי הבריאות", ובמקרים אלה קופות החולים נושאות בעלויות הפינוי וחברות הביטוח משלמות להן סכום שנתי שנקבע מראש, שמטרתו כיסוי תשלומים אלה (ראו סעיף 8(ז) בצירוף פרט 28 לתוספת השנייה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994; סעיפים 2(ב1), 12ד-12ו לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד)). אך פינוי באמצעות מסוק, בשונה ממקרים מסוימים של פינוי באמצעות אמבולנס, אינו מופיע במפורש בדברי החקיקה האמורים, ומכאן השאלה מי הגורם שנושא בעלות הפינוי בהיטס. המבקשות טענו בהליכים קמא כי מי שחייב לפצות את פצוע תאונת הדרכים לפי חוק הפלת"ד צריך לשאת בעלות הפינוי, ולמעשה – חברת הביטוח שהוציאה את פוליסת ביטוח החובה הרלוונטית בנסיבות העניין, המבטחת את הנהג שנושא באחריות לנזקי הגוף בתאונת הדרכים. לפיכך הגישו המבקשות בבית משפט השלום תובענה נגד המבקשת ברע"א 8778/15 (להלן: המבטחת), לתשלום שכרן בשמונה מקרים שבהם פונה פצוע תאונת דרכים לבית החולים באמצעות מסוק של המבקשות. המבטחת, שהוציאה את פוליסת ביטוח החובה של הפצועים שפונו לבית החולים בשמונת המקרים הללו, הכחישה את חבותה כלפי המבקשות מכמה טעמים. בין השאר, נטען כי במישור העקרוני אין מקור חוקי לחייבן בתשלום הוצאות המבקשות ושכרן, וכי מימון פינוי באמצעות מסוק של פצועי תאונות דרכים כבר מוטל על פי דין על קופות החולים, וזאת מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי. ביחס לכל אחד מן המקרים הפרטניים נטען שלא היה צורך להזמין מסוק לשם פינוי הפצוע, וגם מטעם זה יש לדחות את תביעת המבקשות לתשלום. המבטחת הוסיפה וטענה גם כנגד גובה הסכומים שנתבעו, וטענה כי היא צריכה לשאת לכל היותר בחלק מהם.

בית משפט השלום (ת"א 32354-03-12, כב' השופט ז' ימיני) אימץ את עמדת המבקשות ביחס לסוגיה העקרונית של חובת התשלום, וקבע כי חברות הביטוח נושאות בעלויותיהם של פינויים בהיטס. זאת מכוח החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964 (להלן: חוק ההטבה), לפיו "גרם אדם לזולתו נזק גוף, רשאי מי שהיטיב את הנזק להיפרע את הטבת הנזק מן המזיק..." (שם, סעיף 2). עוד הוכרע כי בשבעה מתוך שמונת המקרים שבגינם הוגשה התובענה זכאיות המבקשות לתשלום הסכום הנתבע, שכן ה"הטבה" שהעניקו המבקשות לפצועי התאונות הייתה סבירה, כדרישת סעיף 5 לחוק ההטבה שכותרתו "סבירותה של הטבת הנזק", הן מבחינת עצם הזמנת המסוק והן מבחינת גובה הסכום שנתבע. בית משפט השלום הוסיף כי גם אם לא היו הפינויים סבירים כשלעצמם, הייתה המבטחת נדרשת לשלם למבקשות בכל זאת את עלויותיהם שכן קיים "טווח טעות" מסוים, שבגדרו על המזיק לשם למי שהטיב נזק של נפגע בתאונת דרכים גם אם ההטבה לא הייתה סבירה. במקרה השמיני, שהתביעה לגביו נדחתה, נקבע כי לא הוכח שהיה צורך בפינוי בהיטס. בסך הכל חויבה המבטחת לשלם למבקשות סך של 264,298 ש"ח, מלבד הוצאות ושכר טרחת עו"ד.

המבטחת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי לגבי שבעת המקרים שבהם חויבה בתשלום. הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה "ה[מבטחת] אינה חולקת על עצם חבותה כלפי ה[מבקשות] לפי חוק הטבת נזקי גוף לשאת בהוצאות פינוי מוטס אך שומרת על זכותה לטעון בעניין סבירות הפינוי המוטס וכל מקרה לגופו לעניין גובה ההוצאה" (עמ' 7 לפרוטוקול מיום 8.7.2015). בית המשפט המחוזי אף קבע, באופן בלתי תלוי בהסכמת הצדדים, כי חבותה של המבטחת נובעת מחוק ההטבה. לנוכח ההסכמה הדיונית בין הצדדים, בחן בית המשפט המחוזי האם הזמנת המסוק הייתה סבירה בנסיבות המקרים שנכללו בערעור. בדומה לבית משפט השלום, בחן בית המשפט המחוזי את סוגיית הסבירות בשני הקשרים – שאלת סבירות שיעור השכר שתבעו המבקשות, ושאלת עצם הצורך בפינוי בהיטס. בהקשר הראשון נקבע כי אין להתערב בפסק הדין של בית משפט השלום, שאישר את סבירות הסכומים שנתבעו. בהקשר השני התקבלו טענות המבטחת בחלקן. בית המשפט המחוזי קבע שבשניים מן המקרים לא הוכיחו המבקשות כי עצם הזמנת המסוק הייתה סבירה לפי הקריטריונים שקבעה מד"א. כן נקבע כי כאשר ההטבה לא הייתה סבירה – מיטיב נזק לא יהיה זכאי לתשלום בגינה, וכי אין מקום ל"שולי טעות" שבהם יזכה המיטיב לתשלום חרף אי סבירות ההטבה. לפיכך קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור ביחס לשניים מן המקרים, והפחית את הסכום שבו חויבה המבטחת. מכאן שתי הבקשות למתן רשות ערעור שלפנינו. לנוכח העניין הציבורי הכרוך בסוגיות המתעוררות, פנה בית משפט זה ליועץ המשפטי לממשלה (היועמ"ש), וזה ביקש להתייצב בהליך והגיש את עמדתו ביחס לחלק מן הסוגיות שנדונו בהליכים קמא.

3. שתי סוגיות עומדות במרכז הבקשות שלפנינו.

סוגיה אחת, האם המבקשות זכאיות לתשלום כאשר החלטת מוקד מד"א להזמין מסוק לא הייתה סבירה? כאמור, ערכאות קמא קבעו שבמקרה כזה המבקשות לא תהיינה זכאיות לתשלום, הגם שלא הן קיבלו את ההחלטה בדבר הזנקת המסוק אלא גורם מטעם מד"א. המבקשות מסתייגות מקביעה זו, וטוענות כי הן זכאיות לתשלום מלא בכל פעם שנענו לקריאת מד"א, שכן הענות לקריאה כזו לעולם סבירה היא. טענה נוספת היא שגם אם נפלה טעות בשיקול הדעת של מד"א בחלק מן המקרים, סבירות ההוצאות צריכה לכלול "שולי טעות" מסוימים, כך שגם אחוז מסוים של טעויות ייחשב "סביר" לעניין תשלום שכרן. המבטחת, מנגד, סבורה כי לנוכח מערכת היחסים שבין המבקשות למד"א, יש לראות במד"א "קבלן משנה" של המבקשות לעניין הזמנת המסוק, כך שהמבקשות אינן זכאיות לתשלום במקרים שבהם מד"א קראה למסוק באופן בלתי סביר. מעמדת נציג היועמ"ש עולה שככלל, כל פינוי בהיטס שבוצע בהתאם להוראות מד"א מהווה הטבה סבירה, ורק במקרה שבו הזנקת המסוק בוצעה "בסטייה קיצונית ממתחם הסבירות", וללא אינדיקציה או סימן כלשהו בדבר הצורך בפינוי מהיר במסוק – ניתן יהיה לקבוע כי ההטבה אינה סבירה.