לבנה נ' עמק

החלטה

1.בפניי בקשתו של יורם ליבנה (להלן: "ליבנה") להטלת עיקול זמני עצמי בסך של מיליון ₪ על כספים המגיעים למשיב, מרדכי עמק (להלן: "עמק") לפי פסק בורר מיום 9.8.2007, המוחזקים על ידי ליבנה.

2.אין חולק כי תלויים ועומדים כיום שני פסקי בוררים בסכסוך שבין ליבנה לעמק.

לפי פסק הבורר הראשון (כב' הבורר עו"ד ראובן רייף), שניתן ביום 9.8.2007, חוייב ליבנה לשלם לעמק סך של 1,060,395 ₪ (להלן: "פסק הבורר הראשון"). פסק הבורר הראשון אושר ביום 23.12.2007.

לפי פסק הבורר השני (כב' הבוררת עו"ד חגית בלייברג), שניתן ביום 5.1.2009, חוייב עמק לשלם לליבנה סך של 4,743,828 ₪ (להלן: "פסק הבורר השני"). דא עקא, ביום 10.11.2009 בוטל באופן חלקי פסק הבורר השני והוא הוחזר אל הבוררת לשם דיון מחדש בשאלת הנזק שנגרם לליבנה בשל מעשיו של עמק. לאחר מכן, בעקבות בקשה של עמק, פסלה הבוררת את עצמה מהמשך ניהול הבוררות כך ששאלת גובה הפיצוי המגיע לליבנה מעמק טרם הוכרעה.

3.אין גם חולק כי בינתיים נוקט עמק בהליכי הוצאה לפועל נמרצים נגד ליבנה, מכוחו של פסק הבורר הראשון. נסיונותיו של ליבנה לעכב את הליכי הגביה הננקטים נגדו עלו בתוהו.

4.על רקע כל אלה מבקש ליבנה כי יוטל עיקול עצמי בגובה הסכום שנפסק לזכותו של עמק, אשר מוחזק על ידי ליבנה.

5.עמק מתנגד לבקשה משלל טעמים. לטענתו, לנוכח היקף נכסיו, לא קיים חשש להכבדה כנדרש בהליך של עיקול זמני, כפי שאף סברה הבוררת עת דחתה את בקשת העיקול של ליבנה שהוגשה בתחילת הליכי הבוררות בפניה. עמק מוסיף ומציין כי הלכה למעשה מדובר בנסיון של ליבנה לעכב את ביצועו של פסק דין חלוט, הוא פסק הדין שאישר את פסק הבורר הראשון. עמק טוען עוד כי מן הראוי לסלק את בקשת העיקול על הסף משום שלא ניתן ליתן צו עיקול זמני לפי ס' 16 לחוק הבוררות כל זמן שלא מונה בורר אחר תחת הבוררת שהתפטרה. לגופו של ענין טוען עמק כי ליבנה אינו זכאי לפיצוי כלשהו ממנו, שכן לא עלה בידו להוכיח כי נגרם לו נזק כלשהו.

6.הצדדים הסכימו כי ההחלטה בבקשה לעיקול זמני תינתן על יסוד כתבי הטענות, בלא צורך לקיים דיון באולם.

7.לאחר שעיינתי בשלל כתבי הטענות שהגישו הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות, משום שלא עלה בידי ליבנה לבסס קיומו של חשש סביר להכבדה על ביצועו של פסק הדין, אם יינתן לטובתו. למעשה, אני מתרשם כי מטרתו האמיתית של ליבנה היא לגרום באמצעות העיקול הזמני לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל שעמק נוקט נגדו, לאחר שלא עלה בידו להשיג תוצאה זו בדרך אחרת.

8.כעולה מתצהירו של עמק, הוא ורעייתו בעלים במשותף של בית פרטי בכפר שמריהו על מגרש בשטח של 1.3 דונם, ששוויו נע, לפי הערכות מתווכים, בין 3.5 ל- 4 מיליון דולר. חלקו של עמק בבית הוא מחצית, כך ששווי זכויותיו בבית נע בין 1.75 ל- 2 מיליון דולר, מעל ומעבר לסכום של מיליון ₪ שליבנה מבקש לעקל. גם אם אניח כי הליכי מימוש של בית מגורים יצריכו זמן ומאמץ מסויימים, ולא יניבו את מלוא השווי הנטען על ידי עמק, פשיטא שעדיין הם יניבו סכום העולה מעל ומעבר על הסך של מיליון ₪ שליבנה מבקש לעקל. יצויין כי בשל קיומו של בית זה נמנעתי מלכתחילה ליתן סעד זמני במעמד צד אחד, וביקשתי פרטים נוספים מאת ליבנה בנוגע לשוויו של הבית, פרטים שלא נמסרו על ידו.

9.כמו כן, עמק ורעייתו מחזיקים נכסים כספיים בחשבונות בנק בישראל בסכום של כ- 5.5 מיליון ₪, משמע, חלקו של עמק בנכסים אלה הינו 2.75 מיליון ₪, מעל ומעבר לסכום שליבנה מבקש כיום לעקל.

10.אמנם, ליבנה טוען בתגובתו לתשובתו של עמק כי אין בנכסים אלה כדי להבטיח תשלום סך של 4.7 מיליון ₪ המגיעים לו לטענתו מאת עמק, אלא שליבנה לא שם ליבו לכך שמלכתחילה הוא ביקש עיקול זמני על סך של מיליון ₪ בלבד, הוא הסכום אותו חוייב לשלם לעמק לפי פסק הבורר הראשון. דומה כי מצבת הנכסים הקיימת של עמק, מכסה מעל ומעבר את הסכום של מיליון ₪ אותו ביקש ליבנה לעקל.

11.זאת ועוד, כפי שציינתי קודם, אני מתרשם כי מטרתו האמיתית של ליבנה היא לגרום באמצעות הטלתו של עיקול זמני עצמי לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל שעמק נוקט נגדו, לאחר שלא עלה בידו להשיג תוצאה זו בדרך אחרת. דומה כי הראיה הטובה ביותר לכך היא העובדה שעמק הגביל את סכום העיקול המבוקש לגובה הסכום אותו חוייב הוא עצמו לשלם לליבנה לפי פסק הבורר הראשון, ולא ביקש להעמיד את העיקול הזמני על מלוא הסכום המגיע לו לטענתו מליבנה, לפי פסק הבורר השני שבוטל באופן חלקי. זאת ועוד, ליבנה הסתפק בבקשה להטלת עיקול זמני עצמי על נכסים המוחזקים על ידו, וכלל לא ביקש לעקל את נכסיו האחרים של עמק, למרות שלא היתה כל מניעה מצידו לעשות כן. התנהלות זו מעידה כי לנגד עיניו של ליבנה לא עמד הרצון להבטיח את ביצועו של פסק הדין שיינתן לזכותו בסופו של יום, אלא הרצון לסכל את הליכי הגבייה שנוקט נגדו עמק.

הליך של עיקול זמני לא נועד להוות תחליף לעיכוב ביצוע של פסק דין, ובוודאי שלא נועד לאפשר לבעל דין לעכב ביצועו של פסק דין שהבקשה לעיכובו בדרך המלך לא הוכתרה בהצלחה.

12.אשר על כן, משלא שוכנעתי כי קיים חשש אמיתי של הכבדה, קרי, שבלא הטלת עיקול זמני עצמי יקשה על ליבנה לגבות מעמק סך של מיליון ש"ח, דין בקשתו של ליבנה להדחות, בלא שיהיה צורך לדון בשלל הטענות ההדדיות שהעלו הצדדים באריכות רבה.

13.הבקשה נדחית איפוא. ליבנה ישלם לעמק שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

14.המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ב ניסן תש"ע, 06 אפריל 2010, בהעדר הצדדים.

חגי ברנר, רשם