לביא נ' אי.די.איי חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

מכוניתה של התובעת ניזוקה. המכונית היתה מבוטחת אצל הנתבעת – התובעת תובעת בתביעה זו את הנזקים שנגרמו לרכב (כולל ירידת ערך) בסך 33,153.81 ₪.

לטענת התובעת היא החנתה את רכבה ליד ביתה בישוב תקוע ומצאה אותו כשהוא פגוע עם הנזקים המפורטים בחוה"ד.

הנתבעת טוענת כי התובעת העלימה ממנה עובדות, ולכן, למרות שרכבה היה מבוטח אצל הנתבעת, פטורה הנתבעת מתשלום הנזקים וזאת כיוון שהתברר לה שהרכב לא ניזוק בחניה כפי שטענה התובעת אלא כאשר הרכב היה בנסיעה. לטענת הנתבעת, כיוון שהתובעת לא דיווחה אמת, אין עליה חובה לפצות את התובעת. הנתבעת חלקה על הנזקים הנטענים.

התובעת וחוקרים מטעם הנתבעת העידו בפני.

התובעת נחקרה על כך שבהודעתה הראשונה לחברת ביטוח מסרה כאילו היא ראתה רכב פוגע ברכב ואף ניסתה באמצעות הביטחון של הישוב לאתר את הרכב אך לאחר מכן מסרה שהיא לא ראתה כלל את האירוע אלא רק מצאה את הרכב פגוע.

התובעת הסבירה שבתחילה מסרה לחברת הביטוח מה שמסר לה שכן שלה, שראה לדבריו את אופן אירוע התאונה. מאוחר יותר העידה ומסרה את מה שידוע לה מידיעה אישית. לדבריה, השכן מסר לה ששמע 3 בומים וראה רכב מנסה להימלט ואף הפעיל את הביטחון בניסיון לאתר את הרכב לכן היא מסרה בתחילה לחב' ביטוח גירסה זו. במסירת הגירסה היא דיברה בלשון רבים "ראינו" "שמענו" אך הכוונה היא למה שראה ושמע אותו שכן. מאוחר יותר היא מסרה את מה שידוע לה היינו השארת הרכב בחניה ולאחר מכן מציאתו כשהוא פגוע. לטענת התובעת היא מדברת בלשון רבים גם כאשר מדובר בה בלבד. לכן כאשר אמרה "ראינו" ו"שמענו" הכוונה למה שהשכן אמר לה ששמע או ראה.

חוקר התאונות מטעם הנתבעת נתן את חוות דעתו לפי הצילומים של הרכב שצולמו על ידי שמאי הרכב מטעמה של התובעת. לדבריו, אופן המכות של הרכב מלמדות שהרכב היה בתנועה בזמן שהוא ניזוק ולא היה במצב של עמידה בחניה כפי שטענה הנתבעת.

החוקר אשר חקר את התאונה סיפר על תיאום גירסאות בין התובעת לבין חברתה וכן על כך שאותו שכן, שלפי הטענה ראה את הרכב הפוגע כשהוא פוגע ונמלט, סירב למסור עדות לחוקר על אף שבתחילה הסכים לעשות כן, וזאת מחשש מפני התובעת.

הצדדים סיכמו טענותיהם כאשר בסיכומים התובעת העלתה לראשונה טענה לפי הנתבעת מנועה מלטעון את טענות המרמה אותם טענה בכתב ההגנה ובבית המשפט וזאת משום שבמכתב הדחיה של הדרישה שכתבה הנתבעת לתובעת, לא צויין שהתביעה נדחית בשל מרמה. התובעת טענה עוד כי ההבדל בין גירסותיה נובע מכך שבתחילה מסרה את מה שמסר לה השכן. אמנם היא דיברה בלשון רבים כאילו גם היא ראתה את הפגיעה אך זה נעשה מחמת כך שהתובעת נוהגת לברר בלשון רבים. בסופו של דבר התובעת מסרה אותה גירסה הן לחוקר והן בבית המשפט. התובעת טוענת עוד כי הפטור שבחוק חוזה הביטוח בסעיף 25 לענין מסירת הודעה במרמה לא חל משום שרכיבי הסעיף אינם חלים בענין זה. לא הוכחה מרמה, לא כוונת מרמה והתובעת הסבירה היטב את הסתירות לכאורה בהודעות שמסרה על התאונה.

הנתבעת טוענת כי אין לקבל את טענת התובעת לענין עצם היכולת להעלות את טענת המרמה שכן תובע שטוען שחברת הביטוח חרגה בכתב ההגנה מהאמור במכתב הסירוב לפצות צריך להעלות טענה זו כטענה מקדמית. הנתבעת טוענת עוד כי מכתב הסירוב שלה היה רחב דיו כדי להכליל בו את סיבת הסירוב מחמת מרמה, וכן טוענת הנתבעת כי מרמה ניתן להעלות גם אם היא לא מופיעה במכתב הסירוב. לגופו של ענין טוענת הנתבעת כי התובעת העלתה 3 גירסאות שונות לענין אופן התרחשות הנזקים. בהודעתה הראשונה, מסרה שהיא עצמה ראתה את הרכב הפוגע ושמעה את ה"בומים" שהוא נתן לרכב שלה. בהודעה שניה, מסרה שהיא הגיעה לרכב מדירת חברתה ומצאה אותו פגוע ובהודעה שלישית, כנראה כדי לישב בין 2 ההודעות הקודמות, מסרה שהשכן שלה מסר לה שהוא ראה את הרכב הפוגע אך היא לא ראתה.

הנתבעת טוענת גם כי התובעת תיאמה גירסאות עם חברתה שמסרה גירסה זהה לזו של התובעת לחוקר מטעמה, לאחר שבתחילה סירבה למסור לו גירסה. וכן הנתבעת טוענת כי אותו שכן, שכביכול ראה את אופן ההתרחשות, סרב אף הוא למסור גירסה לחוקר כיוון שהוא לא רצה להסתבך עם התובעת.

הנתבעת טוענת איפוא שהוכח שהתובעת מסרה פרטים על האירוע במרמה לכן היא פטורה לפי הוראות סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח מביצוע תשלום.

הנתבעת טוענת כי גם אם לא יתקבלו טענותיה, יש להפחית פעמיים השתתפות עצמית הן לענין הנזק והן לענין ירידת הערך.

לאחר עיון בטענות הצדדים באתי למסקנה כי יש לקבל את התביעה ויש לנכות מהסכום הנתבע פעמיים השתתפות עצמית. אין לחייב את הנתבעת בריבית מיוחדת לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, כפי שביקשה התובעת לעשות שכן דחיית הדרישה על ידי הנתבעת נבעה מגירסאות שונות שמסרה לה התובעת. לפיכך, אף שאין במסירת גירסאות אלה כדי להביא לשלילת הפיצוי, יש בהם כדי להצדיק את הבירור לפני ביצוע התשלום וממילא אין לחייב בריבית כאמור, ואלה נימוקי:

אני מקבל את גרסת התובעת כפי שנמסרה בפני. לפי גרסה זו התובעת השאירה את רכבה כשהוא אינו פגוע בחניה ולאחר מכן מצאה את הרכב פגוע . אינני מוצא בגרסאות האחרות שמסרה התובעת לנתבעת כניסיון למסור מידע כוזב בכוונת מרמה. שכן, גם אם התאונה אירעה, כפי שטוענן חוקר התאונות מטעם הנתבעת, בזמן נסיעה, עדיין הנתבעת היתה חייבת לשלם לתובעת פיצוי כמבטחת. לא ברור איפוא מה לטענת הנתבעת ביקשה התובעת "להרוויח" על ידי המרמה הנטענת. הנתבעת אינה חולקת על כך שהיא המבטחת ולפיכן בין אם הנזקים נגרמו שעה שהרכב עמד בחניה ובין אם אלה נגרמו בנסיעה, עליה לפצות את התובעת. בנוסף, אני מקבל את הסבר התובעת לגבי השוני לכאורה בגירסאות בשלב ראשון התובעת סיפרה את מה שסופר לה על ידי השכן. אמנם התובעת סיפרה על כך בלשון רבים כאילו גם היא ראתה ושמעה אך התובעת נתנה הסבר מניח את הדעת לכך. לדבריה, היא מדברת בלשון רבים, וכן גם עולה מעדות החוקר מטעם הנתבעת שהתובעת דיברה איתו על עצמה בלשון רבים, גם כאשר מדובר בדבר שקרה לה בלבד. יש לציין שגם החוקר מטעם הנתבעת כותב בחוות דעתו בלשון רבים "שוחחנו" "ניסינו" "בחקירתנו" למרות שהוא העיד שרק הוא ביצע את החקירה והשיחות. היינו מסירת הודעה בלשון רבים אין בה כדי להעיד בהכרח שהדבר נעשה או נראה על ידי רבים. זו צורת דיבור שאין בה ללמד דבר.

אני מקבל איפוא את גרסת התובעת כפי שהעידה בבית המשפט ולפיה היא אינה יודעת מידיעה אישית כיצד אירע הנזק. מה שהיא יודעת הוא שהרכב הועמד על ידי בחניה כשהוא אינו פגוע ולאחר מכן היא מצאה אותו פגוע, התקשרה לחברת ביטוח ונהגה כפי שהורו לה שם. היינו, ביצוע שמאות לנזקים ותיקון הרכב במוסך הסדר. אציין כי גירסה זו יכולה לעמוד אף עם האמור בחו"ד של חוקר התאונות מטעם הנתבעת שכן יתכן שהרכב ניזוק בנסיעה, יתכן שמאן דהוא לקח את הרכב מהחניה נסע בו וגרם לנזקים תוך כדי נסיעה ולאחר מכן החזיר את הרכב לחניה. לפיכך, לעובדה שנזקים כאלה יכולים להיגרם רק בנסיעה אין כדי להשליך על חובת הפיצוי.

כאמור, לא שוכנעתי שמדובר בתובעת שמסרה הודעה במרמה על נסיבות האירוע ולפיכך לא חל הפטור שבסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. הנתבעת גם לא המציאה סיבה כלשהי מדוע על הנתבעת לשקר כאשר ממילא היא זכאית לתשלום על הנזקים גם אם היה מדובר באירוע שאירע תוך כדי נסיעה.

מאידך, כאמור, אין מקום לחייב בריבית מיוחדת שכן על פניו מסרה התובעת מספר גירסאות ולכן אין מדובר בדחיה בלתי עניינית ובחוסר תום לב.

כמו"כ אין ספק שעל התובעת לשאת בעצמה בהשתתפות עצמית הן לענין הנזק הישיר והן לענין ירידת הערך .