לב-רן נ' עיריית תל-אביב

פסק דין

התביעה, בתמצית

1.התובע היה בעל דירה ברח' שלמה המלך 107 (להלן : "הדירה"). ביום 24/4/06 הנפיקה הנתבעת, לבקשת התובע, היתר בניה המתייחס לדירה, היתר שמספרו 06-0217 (להלן: "ההיתר", צורף כנספח א' לתצהיר התובע, ת/1). ההיתר התייחס לשינויים ותוספות בניה בשתי דירות הגג הקיימות. ההיתר ניתן בכפוף להתחייבות התובע מיום 2/10/05 לביצוע בפועל של שיפוץ חלקים חיצוניים של הבניין ולמתן ערבות בנקאית אוטונומית ע"י בעל ההיתר (התובע). בשולי ההיתר נרשם: "היתר זה אינו ניתן להעברה אלא באישור הועדה המקומית/רשות הרישוי. היתר זה יפקע תוקפו בתום 3 שנים מיום נתינתו". ואכן, על פי תנאי ההיתר נדרש התובע להפקיד שתי ערבויות: האחת על סך של 10,000 ₪ והשניה על סך של 4,400$, וערבויות אלו נמסרו לנתבעת, ראה נספחים ב' וג' לת/1 (להלן: "הערבויות").

2.בתביעה שבפניי טוען התובע כי בקש מהנתבעת לבטל את הערבויות כבר ביום 16/8/06, לאחר שהודיע לנתבעת על מכירת הדירה לצדדים שלישיים, ה"ה שיר ועופר דרור (להלן: "הרוכשים"). התובע מצרף כנספח ה' לת/1 את תעודת הנתבעת על פי סעיף 324 לפק' העירייה, הוא האישור המופנה לרשם המקרקעין המעיד על כך שהתובע, במועד מתן האישור, אינו חב דבר לנתבעת, ובכלל זה מס השבחה (להלן: "האישור לרשם המקרקעין"). לטענת התובע, מעצם ההודעה על המכירה וקבלת האישור לרשם המקרקעין היה על הנתבעת לבטל את ההיתר, בין היתר מכיוון שזה אינו ניתן להעברה – ככתוב שחור על גבי לבן. התובע טוען כי העירייה התרשלה בכך שלא ביטלה את ההיתר כבר במועד זה.

3.ואם לא די בכך , אזי טוען התובע שלאחר שנודע לו כי ניתן כנגדו צו שיפוטי להפסקת העבודות בדירה על פי ההיתר, פנה ביום 14/3/07 במכתב מפורש לנתבעת, מכתב שנוסח על ידי ב"כ דאז, עו"ד ישעיהו מילר (להלן : "מכתב הביטול", צורף כנספח ו' לת/1). במכתב מודיע התובע שאין לו כל קשר לביצוע העבודות ובסעיף 5 למכתב מבקש התובע באמצעות בא כוחו: "מרשי מבקש לבטל לאלתר את ההיתר שניתן לו ולשחרר גם מערבויות שנתן בגין היתר זה". המכתב הופנה למחלקה המשפטית של מינהל ההנדסה בנתבעת, והתקבל במחלקה זו ביום 19/3/07, כפי שעולה מהחותמת המוטבעת עליו.

4.הנתבעת לא פעלה כמבוקש במכתב הביטול ואף הגישה כתב אישום פלילי כנגד התובע בבית המשפט לעניינים מקומיים, בהאשימה את התובע בביצוע עבודות בסטייה מהיתר הבניה. כתב האישום הוגש ביום 28/8/07 צורף כנספח ח' לת/1 ויכונה להלן: "התיק הפלילי". לאחר הגשת כתב האישום נערכו פניות נוספות לנתבעת, ולאחר שהתובע הבהיר כי מכר את הדירה לרוכשים ולא עשה באופן אישי כל שימוש בהיתר – נאותה הנתבעת לחזור בה מכתב האישום ביום 10/10/07, ראה נספחים ט' עד י"א לת/1.

5.חרף זאת, טוען התובע שהנתבעת המשיכה לדרוש את חידוש הערבויות ולא פעלה לביטול ההיתר, ובחוצפתה אף המשיכה לטעון כי לא קיבלה כל דרישה לביטול ההיתר. התנהגותה זו של הנתבעת לא הותירה לתובע, לטענתו, כל ברירה, אלא להגיש תביעה לבית משפט זה בו נדרשה הנתבעת להשיב את כל הערבויות שבחזקתה; לפצות את התובע בגין העמלות ששילם לצורך המשך העמדת הערבויות, חרף דרישותיו המפורשות לדאוג לביטולן; לפצות את התובע בגין ריביות חריגות שנגרמו לו בשל העמדת הערבויות; להשיב את שכר הטרחה ששילם בהליך הפלילי; לפצות את התובע על פגיעה בשמו הטוב ועל עוגמת הנפש שנגרמה לו; ולהטיל על הנתבעת פיצויים עונשיים, בשל התנהגותה השערורייתית שאינה הולמת התנהגות של רשות ציבורית הפועלת על פי דין. התביעה הועמדה על סך של 120,000 ₪.

6.הנתבעת הגישה כתב הגנה וטענה בתמצית שאין ללמוד ממתן האישור לרשם המקרקעין על ידיעותיה של הנתבעת באשר להעברת הזכויות בדירה – הנתבעת טענה שאישורים כגון אלה ניתנים באופן שיגרתי, גם במקרים בהם לא משתכללת לבסוף עסקת מכר. הנתבעת טוענת שלא די בקבלת האישור לרשם המקרקעין כדי לפטור את התובע ממתן הודעה מסודרת בדבר העברת בעלות בנכס, לא כל שכן בהגשת בקשה מסודרת לביטול ההיתר והשבת הערבויות. בכתב הגנתה טענה הנתבעת שהתובע לא הגיש בקשה מסודרת שכזו, ואין לו אלא להלין על עצמו (סעיפים 8-10 לכתב ההגנה). בסעיף 11 לכתב הגנתה טענה הנתבעת שלא די בהגשת מכתב הביטול למחלקה המשפטית, אלא היה על התובע להגיש את בקשתו ישירות לאגף הרישוי והפיקוח של עיריית ת"א – וזאת לא נעשה.

7.הנתבעת הכחישה את נזקיו הנטענים של התובע וטענה כי אלו לא הוכחו; הנתבעת טענה כי אין התובע רשאי לדרוש הוצאות בגין ההליך הפלילי במסגרת התביעה שבפניי; ומכל הטעמים הללו טענה כי דין התביעה להידחות.

ההליכים בפניי

8.בתיק זה התקיימו שלוש ישיבות קדם משפט והוגשו בקשות ביניים להשבת הערבויות, הן בעל-פה והן בכתב. במהלך הדיונים המקדמיים קבעתי בין השאר: " אציין כי על פניו, ומבלי לקבוע מסמרות, אזי לכל המאוחר ביום 25.12.07, ידעה כבר העירייה על רצונו של התובע לבטל את ההיתר ולקבל לידיו חזרה את הערבויות, ראה נספח יב' לכתב התביעה, הוא הודאת הנתבעת בדבר קבלת המכתב וביצוע בדיקות הגורמים הרלוונטיים בעירייה. לא קיבלתי מענה היום מה נעשה מאז, ודוק חלפו 15 חודשים, זמן נאות לכל הדעות להשלמת ביצוע הבדיקה בנתבעת. כל זאת, מבלי לפגוע בטענת התובע כי דרישה לביטול ההיתר נשלחה מפורשות ביום 14.3.07, וטענה נוספת כי היה ניתן ללמוד על ביטול ההיתר כבר מעצם הגשת כל החומר בעניין המכירה ובקשת אישור העירייה כי אין חובות על הנכס באוג' 2006. בנקודה זו, יש לנתבעת את עמדתה שלה, אולם כפי שציינתי לעיל, לא יכולה להיות מחלוקת שלפחות לפני 15 חודש ידעה הנתבעת על רצון התובע לבטל את ההיתר.התובע חזר בפניי על הצהרה זו. איני מקבלת את טענת הנתבעת כי התובע אמור להפנות את בקשתו לגורם הרלוונטי בעירייה. מצויים אנו בין כתלי ביהמ"ש, ב"כ הנתבעת היא נציגת העירייה המוסמכת אשר תעביר את הדרישה החוזרת ונשנית לטיפול הגורמים הרלוונטיים בעירייה". (פרו' מיום 8/2/09, עמ' 3 שו' 16-26).

9.בישיבת יום ה – 21/5/09 שב התובע על בקשתו להשבת הערבויות. שוב הבעתי את מורת רוחי מהתנהלות הנתבעת בפרשה ובניהול ההליך שבפניי והנתבעת אף חויבה בתשלום הסך של 1,500 ₪ כהוצאות משפט, עם זאת קבעתי: "אין בכל האמור לעיל כדי להביע דעה כל שהיא לגבי התיק גופו, ולכן איני נעתרת לבקשת התובע להורות על השבת הערבות היום. זה לב ליבו של התיק ועלי לברר האם כדין לא פעלה העירייה לביטול ההיתר, והאם אכן חשופה היא לדרישות כלשהן מצד ג' (שגם אז לא ברור אם יכולה היא להחזיק את התובע כבן ערובה, אולם כל זאת יתברר בראיות). עם זאת, מבחינה פרוצדורלית ומבחינת לוחות הזמנים, מחדליה של העירייה גורמים להתמשכות ההליכים ולבזבוז זמן, הן של ביהמ"ש והן של התובע" (פרו' עמ' 9 שו' 18-25).

10.לאחר אותה ישיבה, הגיש התובע בקשה בכתב לשחרור הערבויות; בקשה זו הועברה להתייחסות הנתבעת, ומשזו האחרונה לא הגיבה ניתנה החלטתי מיום 23/7/09 המורה על השבת הערבויות; הנתבעת הגישה בקשה לביטול החלטה זו ובעקבותיה הוריתי על עיכוב ביצוע ההחלטה בדבר מסירת הערבויות וקבלת תגובת התובע. לאחר קבלת תגובת התובע ולאחר דיון שנערך בנושא (פרו' מיום 29/11/09) , ניתנה החלטתי מיום 15/12/09, בה הותרתי את עיכוב ביצוע ההחלטה להשבת הערבויות על כנה. כך הגיעו הצדדים לדיון ההוכחות שהתקיים בפניי ביום 7/3/10, כשהתובע הגיש את תצהירו (ת/1 ותצהיר אביו, מר שמעיה לב רן (להלן : "שמעיה", תצהירו סומן ת/2). בפתח דיון ההוכחות הודיעה ב"כ התובע: "בשבוע האחרון התפכחה העירייה והשיבה הערבויות לתובע. לכן למעשה מה שנותר זה לדון בנזקים שנגרמו לתובע. אני מדלגת על שאלת האחריות הגלל שהנתבעת השיבה את הערבויות" (עמ' 4 שו' 15-19).

11.מטעם הנתבעת לא הובאו עדים לדיון ההוכחות ודחיתי את בקשת הנתבעת להגיש תצהירים מטעמה (עמ' 4 שו' 25-28), כמו גם את בקשתה להבאת עדים במועד מאוחר יותר (עמ' 19 שו' 29-31). אציין כי בעת חקירתו של שמעיה עלה עד זה לדוכן כשברשותו קלסר מסמכים, ועלעל בהם תוך כדי העדות. ב"כ הנתבעת ביקש לעיין בקלסר; ב"כ התובע התנגדה ולאחר שמיעת טענות הצדדים ניתנה החלטתי המפורשת, ראה עמ' 19 שו' 16-25. בהמשך להחלטתי זו בקש ב"כ הנתבעת להגיש מספר מסמכים שנלקחו מתוך קלסרו של שמעיה, וביניהם בקשות להארכת ערבות מהבנק (נ/4 ונ/5) וכן הסכם שנערך בין התובע לבין הרוכש, נ/6 (יכונה להלן : "הסכם נ/6"). מסמכים אלו כאמור הוגשו וסומנו כראיות. בתום הדיון ניתן צו לסיכומים.

12.בסיכומיו, חזר התובע על טענותיו באשר להתנהלותה הרשלנית של הנתבעת – לטענת התובע, למצער ביום 19/3/07 ידעה היא על בקשתו המפורשת לפעול לביטול ההיתר. בקשה זו נשלחה לנתבעת עוד בטרם הוגש התיק הפלילי. חרף זאת, בחרה הנתבעת שלא לבטל את ההיתר ולא להשיב את הערבויות; להגיש כתב אישום כנגד התובע; להעצים את נזקיו הכספיים שנגרמו בשל העמדת הערבויות ולפגוע בשמו הטוב. התובע הפנה להחלטות בית המשפט כפי שצוטטו לעיל (סעיפים 8-9 ) וטען כי בית המשפט עצמו התרשם מאופן ניהולה הרשלני של הנתבעת את הגנתה, ומכאן שלמעשה אין הגנה מוצקה בפי הנתבעת.

13.בסיכומיו שב וטען התובע שיש לפסוק כנגד הנתבעת פיצויים עונשיים בשל "התנהלות שערורייתית ורשלנית" (סעיף א' למבוא); בשל "כשלי התנהלותה של הנתבעת אשר פעלה כמערכת אטומה ובלתי יעילה..." (סעיף ב' למבוא); בשל כך ש"הנתבעת באין מפריע המשיכה לייסר את התובע ובקלות ראש וללא בדיקה מוקדמת הגישה כתב אישום פלילי...על לא עוול בכפו" (סעיף 8 לכתב לסיכומים); "נשאלת השאלה – מה עוד יכול לקומם יותר מהתנהגותה החסרת תום הלב המובהקת של הנתבעת (כך במקור) הגובלת ברשלנות זדונית. הנתבעת אשר אמורה היתה להיות נאמן לציבור ולייצגו ככל רשות ציבורית, אולם במקום זאת הנתבעת מעוותת את המציאות העובדתית בתיק זה אשר ידועה לה היטב" (סעיף 22 לסיכומים). בסעיפים 30 עד 35 מתיימר התובע לקבוע שהגשת הסכם נ/6 וקבלתו על ידי בית המשפט (בהחלטה מפורשת כאמור, אגב הפניה לאסמכתאות), נעשה בניגוד לדין ובניגוד לפסיקה (!), ובכל מקרה שאין בהסכם נ/6 כדי לתמוך בטענות הנתבעת, ההיפך הוא הנכון.

14.הנתבעת הגישה סיכומים וטענה שמהראיות עולה שהתובע אינו דובר אמת וגרסתו שיקרית; שהוא בא לבית משפט בידיים לא נקיות; שמלכתחילה התיר הוא את השימוש בהיתר שעל שמו לרוכשים, דבר הנלמד מהראיות (עליהן אעמוד להלן), והמסמר האחרון להוכחת גרסת הנתבעת הוא הסכם נ/6, שאין כל פסול בהגשתו לבית המשפט. הנתבעת טענה שרק לאחר ביצוע הבנייה על ידי הרוכשים, וככל הנראה מאחר והרוכש הפר את תנאי ההיתר, נזעק התובע לפעול לביטול ההיתר. הנתבעת טענה כי אם כל עובדות המקרה היו ידועות לה בזמנו, היא לא הייתה חוזרת בה מכתב האישום הפלילי; שבוודאי שבמצב דברים זה, כאשר בהיתר נעשה שימוש בהסכמת התובע ובידיעתו, לא היה כל מקום להורות על ביטולו ולפעול להשבת הערבויות. מכל הטעמים הללו ביקשה הנתבעת להורות על דחיית התביעה.

ההכרעה

15.לשאלת התובע בסיכומיו –"מה עוד יכול לקומם יותר מהתנהגותה החסרת תום הלב המובהקת של הנתבעת הגובלת ברשלנות זדונית" יש תשובה אחת ברורה – התנהגותו של התובע עצמו בתיק זה, מא' עד ת' – מרגע כריתת העסקה עם הרוכשים במסגרתה סוכם שהתובע יוציא על שמו היתר בנייה, ורק לאחר קבלתו השתכללה העסקה סופית; עובר להסכם בין התובע לרוכשים לפיו הרוכשים יעשו שימוש בהיתר, כששמו של התובע עדיין מופיע עליו; בכך שלא הוגשה כל בקשה לביטול ההיתר אלא רק לאחר שנעשה בו שימוש והתובע הבין שהרוכש חרג מתנאי ההיתר. במצב דברים שכזה, מיהו הגורם חסר תום הלב? האם אין המדובר באותו גורם שהסתיר ביודעין מהנתבעת את העובדה שהשימוש בהיתר נעשה ברשותו ובידיעתו, וכעת שהבין שהקרקע בוערת תחת רגליו בחר להיתמם ולהרחיק עצמו מההיתר? האם אין המדובר באותו גורם שבחר שלא לבטל את ההיתר בטרם השימוש בו, או אז הרוכש היה מוציא היתר חדש ומפקיד את הערבויות כנדרש? וכי באיזה מצב הועמדה הנתבעת – במצב בו היא נדרשת לבטל היתר ולהשיב ערבויות, וכך לכאורה אין בידיה ערבויות בגין הנזקים שאותה בניה בחריגה מהיתר גרמה?? כל זאת מבלי להזכיר את העובדה שהתובע בחר להעיד עדות שקר, פשוטו כמשמעו, בין כתלי בית המשפט, ומסיבה זו בלבד יש לדחות את תביעתו. כעת, אפרט את נימוקיי בהתייחס לראיות.

העסקה עם הרוכשים ולוחות הזמנים