לב נ' עירית הוד השרון

פסק דין

המערער הגיש תביעה כנגד עיריית הוד השרון לתשלום סכום של 39,130.55 ₪. על פי טענתו של המערער הוא זכאי להשבה של חיוב בלתי חוקי שהשיתה העירייה עליו בהתאם לסעיף 4 (ג) לחוק העזר וכן על פי סעיף 2 לאותו חוק העזר. החיוב לפי סעיף 2 הוא באשר לחיבור רשת פרטית למערכת העירונית והחיוב לפי סעיף 4 (ג) הוא באשר להנחת צינורות.

אין מחלוקת בין הצדדים כי המערער אינו רוצה בחיבור הרשת הפרטית לזו העירונית.

בתיק זה לא נשמעו ראיות בבית משפט קמא והצדדים הסכימו על שורה של עובדות מוסכמות.

בין השאר הוסכם על הצדדים כי החלקה עליה הקים המערער את ביתו קיבלה מאז ו מתמיד מים מהאגודה הפרטית בלבד.

לטענת המערער הוא לא ביקש מעולם חיבור לרשת העירונית ולכן לא היה מקום לחייב אותו באגרת חיבור על פי סעיף 2 לחוק העזר.

יש להזכיר כי מדובר באגרה להבדיל ממס.

אגרה צריכה להיות משולמת כנגד שרות שמקבל התושב מן המועצה.

אין מחלוקת כאמור שהמערער לא ביקש להתחבר למערכת העירונית ולכן החיוב באגרה לפי סעיף 2 לחוק העזר נעשה שלא כדין בהעדר שרות כנגד תשלום.

באשר לחיוב בתשלום אגרת הנחת צינורות לפי סעיף 4 (ג) לחוק העזר, טוען המערער כי יש לפרש את סעיף 4 (ג) על פי סעיף 4 (א) לחוק העזר.

סעיף 4 (א) קובע כי בעל נכס – פרט לנכס שבו קיימת כבר רשת פרטית מחוברת למפעל מים – הגובל קטע רחוב שבו הניחה המועצה צינור מים, תשלם למועצה אגרת הנחת צינורות בשיעור שנקבע בתוספת.

סעיף 4 (ג) קובע כי בעל נכס שבו קיימת כבר רשת פרטית מחוברת למפעל מים ישלם, אם הוגדל נפח הבניין או נבנה בניין חדש בנכס, אגרת הנחת צינורות מים בשיעור שנקבע בתוספת לגבי תוספת הבנייה או הבנייה החדשה.

אין מחלוקת כי על פי פקודת העיריות מוטלת על העירייה הקרובה לספק מים ולצורך זה להקים את התשתית המתאימה. מנגד לא מוטלת חובה על התושב להתחבר דווקא לרשת המים של העירייה.

המונח "נכס" צריך לקבל את משמעותו על פי צו המועצות המקומיות א'. באותו צו נקבע כי נכסים הם בנינים ומקרקעין שבתחום המועצה, תפוסים או פנויים, ציבוריים או פרטיים, למעט רחוב. משמע, שכאשר מדבר חוק העזר בבעל נכס, הכוונה היא לאו דווקא לבניין הספציפי שהוקם על חלקת קרקע מסויימת אלא למקרקעין כולם.

כפי שצוין בראשית הדברים חלקה 24 בגוש 6442 קבלה מאז ומתמיד מים מהאגודה בלבד. לכן, יש לראות את האמור בסעיף 4 כמתייחס לחלקה האמורה.

סעיף 4 (א) מחריג ופוטר בעל נכס שבו קיימת רשת פרטית המחוברת למפעל מים מתשלום אגרת הנחת הצינורות.

לעומת זאת סעיף 4 (ג) מטיל חובת תשלום מקום שבו הוגדל נפח בניין ונבנה בניין חדש באותו נכס. נראה לי כי יש לפרש את סעיף 4 (ג) ברוחו של סעיף 4 (א).

לא יתכן שסעיף 4 (ג) ייצור מס יש מאין. סעיף זה מטיל חובת תשלום אגרה בלא כל קשר לשרות המסופק לתושב. מדובר כאן למעשה במס חדש שראוי להטיל אותו במסגרת חקיקה ראשית ולא במסגרת חוקי עזר מקומיים. סעיף 4 (א) אכן עושה את ההבחנה הדרושה בין נכס שקיימת בו רשת פרטית לבין נכס שלא קיימת בו רשת פרטית והחובה מוטלת רק על מי שלא קיימת בנכס שלו אותה רשת פרטית. נראה כי כוונת המחוקק של סעיף 4 (ג) צריכה להיות זהה של מי שחוקק את סעיף 4 (א). יש לקרוא לתוך סעיף זה את הפטור האמור בסעיף 4 (א) לנכס שבו קיימת כבר רשת פרטית.

מכיוון שכך, ולאור העובדה שהנכס הנדון קבל מאז ומתמיד מים מהאגודה בלבד, צריך לחול עליו אותו פטור האמור בסעיף 4 (א).

לאור כל האמור אני מקבל את הערעור ומבטל את פסק דינו של בימ"ש קמא ומורה למשיבה לשלם לתובע את הסכום שקבע בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששילם את הסכום ועד התשלום המלא בפועל.