לאה נ' עיריית רמת גן

פסק דין

1.לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים ברמת גן (כב' השופט יעקב שקד) מיום 24/9/12 בתיק בע"א 10777-12-10 וכן ערעור על החלטות ביניים שניתנו בבית משפט קמא ביום 4/6/12.

2.לבית המשפט לעניינים מקומיים הוגשה בקשה של המשיבה למתן צו הריסה ללא הרשעה בהתאם לסעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

הבקשה התייחסה לגדרות התוחמות שטח מסוים, המצוי בצמידות לדירת המערערת.

דירה בקומת קרקע בבניין ברחוב פבריגט 20 ברמת גן (להלן: "הבניין").

3.פסק דינו של בית משפט קמא:

כפי שציין כב' השופט שקד במבוא לפסק הדין, זמן קצר לאחר שהוגשה הבקשה, הגישה המשיבה בקשה מתוקנת.

ברישא של הבקשה התבקש צו הריסה בנוגע ל"גדרות שהוקמו בגוש 6157 חלקה 176 ברחוב פבריגט 20 ברמת גן" ובסעיף 2 לבקשה נכתב, כי חלקה 188 בגוש 6157 היא חלקה הצמודה למקרקעין בבעלות קרן קיימת לישראל ומיועדת לשטח ציבורי פתוח ומשמשת לדרך.

בסעיף 3 לבקשה נטען, כי במועד שלא ידוע למשיבה הקימה המערערת על המקרקעין גדרות מבלוקים ופלסטיק כפי שתואר שם, וזאת ללא היתר, כאשר הגדרות הוקמו על השצ"פ תוך שהן תוחמות ומספחות חלק מהשצ"פ לחצר שנמצאת בשימוש הפרטי של המשיבה.

נטען, כי הגדרות מונעות את מימוש הייעוד על פי תוכנית שייעדה את השצ"פ לצורכי ציבור ולשימושו של כל אדם ועל כן קיים אינטרס ציבורי בהריסת הגדרות.

בבקשה צוין, כי ביום 25/8/09 הגיש דייר בקומה א' בבנין, מר חשדי ליאור, בקשה לתוספת בנייה.

בקשתו אושרה אבל הוא לא יוכל לבצע את הבנייה לכשיתקבל היתר בנייה, שכן חלק מהתוספת המבוקשת מצריכה בין היתר, הקמת שני עמודי תמיכה בשטח החצר המשותפת אשר נמצאת כיום בשטח אותו סיפחה, ללא היתר, המערערת לשימושה הפרטי.

4.בבית משפט קמא טען ב"כ המערערת, כי אין לדון בבקשה לגופה שכן התבקש סעד רק לגבי חלקה 176 ולא לגבי חלקה 188.

בית משפט הבהיר בפסק הדין, מדוע אין לקבל את הטענה. צוין, כי אכן התבקש צו לגבי חלקה 176 שהוגדרה ה"מקרקעין" אלא כפי שמתואר בבקשה (סעיפים 2 – 6), הרי הגדרות הוקמו על השצ"פ אשר הוגדר בבקשה כחלקה 188. ובסעיף 10 לבקשה התבקש בית משפט לצוות על הריסת המבנה נשוא הבקשה ועל כן הגיע כב' השופט למסקנה ולפיה, המבנה הוא אותו מבנה שמתואר בדקדקנות בסעיף 3 לבקשה, תוך ציון העובדה שהוקם על השצ"פ אשר הוגדר בסעיף 2 כחלקה 188 ועל כן, אין לקבל את הטענה ולפיה הבקשה מתייחסת רק לחלקה 176 ולא לחלקה 188.

כב' השופט גם ציין, כי אין צורך בנסיבות העניין לבחון את השאלה – אם ניתן או ראוי לעשות שימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב – 1982 (להלן: "חסד"פ") המאפשר לבית משפט להרשיע נאשם בעבירה שלא צוינה בכתב האישום, כאשר הגנתו לא נפגעה והוא יכל להתגונן לפניה, שכן הבקשה עצמה מתייחסת מפורשות לחלקה 188 ולא כפי שב"כ המערערת ניסה להציג.

בית משפט קמא דחה את טענת המערערת להגנה מן הצדק. ציין, כי המשיבה הגישה כראיה כתב אישום שהוגש בשנת 2005 כנגד יעקב משה וסוניה ברחוב פבריגט 20 ברמת גן, אותה כתובת של המערערת, המתייחס לחלקה 176 ולאי קיום צו שיפוטי המורה לאותם נאשמים עוד בשנת 2003 להרוס מבנה בלתי חוקי שהוקם על ידם (ת/7) וכן בקשה

להיתר בנייה שהוגש על ידי משפחת דרסה (ת/8) המתגוררת אף היא ברחוב פבריגט 20 ברמת גן. באותו מקרה התנתה הועדה המקומית את הבנייה בהריסת גדרות בתחום השטח הציבורי והחזרת השטח הציבורי לציבור, וכבר עתה ניתן ללמוד, כי הועדה המקומית פעלה נגד שני שכנים באותו בניין בהקשר של בנייה בלתי חוקית באופן המאיין טענה לאכיפה בררנית המקימה טענת הגנה מן הצדק.

עוד צוין, כי גם אם נאמר, שהועדה המקומית לא פעלה נגד אנשים אחרים באותה שכונה, הרי לכל היותר מדובר באכיפה חלקית הנובעת ממשאבים מוגבלים של הרשות אשר אינה מצליחה לנקוט בהליכים כנגד כל הבנייה הבלתי חוקית אשר הפכה ל"מכת מדינה", ולא אכיפה בררנית המקימה טענת הגנה מן הצדק.

כב' השופט קבע בפסק הדין, כי תמונות שהגישה המערערת, המלמדות על כך שקיימות גדרות נוספות שלא ננקטו הליכים לגביהם (למשל, תמונות 5, 6, 7, 8 ב-ת/4 וחמש התמונות שב-נ/10, ממלמדות לכל היותר על קיומם של הגדרות ואין לדעת אם לאותן גדרות אין היתר).

נקבע, כי העובדה שהועדה פעלה נגד המערערת בעקבות תלונה, לא פוסלת את קיומו של האינטרס הציבורי.