לא תינתן הארכת מועד לבעל דין אשר ידע על כתב בי-הדין חרף העדר המצאה כדין

1. התנגדות לביצוע שטר שהוגשה על ידי המבקשת ביום 27.3.06. התיק נפתח ביום 29.5.00.

2. בתמיכה להתנגדות הוגש תצהירה של המבקשת.

3. ביום 6.7.06 התקיים דיון בפני בו נחקרה המבקשת על תצהירה.

4. כידוע, על פי דיני השטרות ודיני ההוצאה לפועל, דינו של שטר,  המוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל, כדין פסק דין (ראה סעיף 81א לחוק ההוצאה לפועל התשכ"ז - 1967, להלן - חוק ההוצל"פ). מושך השטר רשאי להגיש בקשה להתנגדות לביצוע השטר והבקשה מועברת לבית המשפט (ראה סעיף 81א(ג) לחוק ההוצל"פ).

בשלב זה הופך ההליך להליך של תביעה בסדר דין מקוצר כאשר ההתנגדות דינה כדין        בקשת רשות להתגונן (ראה שם). כמו בהליך סדר דין מקוצר ודיון בבקשת רשות להתגונן, גם בתביעה שיטרית והתנגדות לביצוע השטר קיימים שני שלבים במהלך הבירור המשפטי. בשלב הראשון נדונה הבקשה למתן רשות להתגונן. בשלב זה "די אם הנתבע מראה הגנה לכאורה, אין בודקים בשלב זה כיצד יצליח להוכיח את הגנתו ואין בודקים את טיב ראיותיו" (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמוד 310). אם התקבלה הבקשה או ההתנגדות ונתנה הרשות להתגונן, עובר ההליך לבירור התביעה לגופה. זהו השלב השני של הבירור המשפטי. מאידך, אם במהלך השלב הראשון, הדיון בבקשה, מתברר כי המבקש אינו זכאי לקבל את הרשות להתגונן ואין הבקשה מראה אפילו "הגנה לכאורה", נדחית בקשתו והברור המשפטי מסתיים בשלבו הראשון ואינו ממשיך לשלב השני של בירור התביעה לגופה.

5. לשם שלמות התמונה, חשוב להעיר (על אף שאין לכך נגיעה של ממש לעניינו) כי על אף הזהות הקיימת בהליכים בדיון בהתנגדות לביצוע שטר ובבקשה להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר, קיים הבדל בתוצאה כאשר נדחית הבקשה בשלב הראשון. בעוד שכאשר נדחית התנגדות לביצוע שטר מהווה השטר פסק דין והתיק חוזר להמשך הליכים בלשכת ההוצאה לפועל, הרי שכאשר נדחית בקשת רשות להתגונן בסדר דין מקוצר, אין ההחלטה מהווה פסק דין כשלעצמה אלא שהתובע זכאי לקבל פסק דין על פי תביעתו (על ההבדל בין שתי החלטות אלה ראה ע"א 835/75 עלי ברוך נ' גדעון גולדפיז).

6. שניים הם סוגי המקרים בהם יקבע בית המשפט כי הגנתו של המבקש אינה מעלה אף לא "הגנה לכאורה" והוא לא יקבל את הרשות להתגונן בפני השטר או התביעה אשר הוגשה כנגדו בסדר דין מקוצר. המקרה הראשון הוא כאשר מסיבות כאלה או אחרות, מתמוטטות טענות ההגנה של המבקש ומתברר כי אין בהן ממש. כך, כאשר מתברר, בעת החקירה הנגדית כי גרסתו העובדתית אין לה במה להיאחז והגנתו היא "הגנת בדים" (ראה ספרו של זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית , בעמוד 676) .

7. קיימת אפשרות כי המבקש לא יקבל רשות להתגונן גם כאשר גרסתו לא התמוטטה. כאשר מתברר כי גם אם יוכיח המבקש את טיעוניו שבבקשה אין בכך כדי להקנות לו רשות להתגונן, משום שהנימוקים עליהם מבסס המבקש את בקשתו אינם נכנסים בגדר המקרים המקנים רשות להתגונן מפני התביעה או השטר. זהו הסוג השני של המקרים בהם תדחה בקשת המבקש.

8. ההבדל בין שני סוגי המקרים הוא ברור; בעוד הסוג הראשון של המקרים הוא בתחום העובדתי הרי הסוג השני של המקרים הוא בתחום המשפטי. בשני סוגי המקרים התוצאה היא זהה, בקשתו של המבקש להתנגד לביצוע שטר או המבקש להתגונן כנגד תביעה בסדר דין מקוצר, תדחה. הן במקרה בו גרסתו העובדתית כשלה והן במקרה בו טיעוניו אינם מגלים עילה משפטית להיעתר לבקשה. הגם שהתוצאה היא תוצאה זהה, קיים הבדל מהותי, בין מצב בו נדחית הבקשה לאחר שהתמוטטה גרסתו העובדתית של המבקש והגנתו התבררה כ"הגנת בדים", לבין מצב בו נדחית הבקשה שכן נימוקיה אינם נכנסים בגדר המקרים המקנים רשות להתגונן.

9. אך קודם שאדון בבקשה לעצם העניין, יש להכריע בשאלת הארכת המועד שמהווה תנאי לדיון בהתנגדות עצמה. על פי דין, מועד שנקבע בחיקוק ניתן להאריכו מ"טעמים מיוחדים" שירשמו.

10.  רבות נאמר ונכתב בסוגיית ה"טעם המיוחד". היטיב לבטא את הדברים כב' השופט בועז אוקון:

"טעם מיוחד הוא עדיין מעיל הקסמים המייחד את הטעמים המבססים הארכת מועד, אך קשה להצביע על שיטתיות כוללת בהגדרתו.

השאלה הראשונה בה יש להכריע היא מהי נקודת הזמן ממנה מתחיל מרוץ המועדים. לעניין זה קיימות שתי אסכולות:

אסכולה אחת, מצדדת ב"כלל ההמצאה" ואילו האסכולה האחרת - ב"כלל הידיעה".

"כלל ההמצאה" מחייב המצאה ממש, ואילו "כלל הידיעה", מסתפק בראיות המלמדות כי בעל הדין היה מודע לכתב בי-דין, אף אם לא בוצעה המצאה באופן דווקני."

סקירת הפסיקה מלמדת כי ככלל, ונוכח ההכרה בזכות הגישה לערכאות כזכות יסוד, יש להעדיף את כלל "ההמצאה" על פני כלל "הידיעה", כאשר החריג הוא מקרה של "השתק". בהעדר טענה של ה"שתק", צריך הכלל להישאר כלל ההמצאה ולא כלל הידיעה (ראה: בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נגד אוליצקי כריה (1990) בע"מ, פד"י נד   (2) 840, 844).

            ברע"א 2793/01 קבע כב' השופט י' טירקל כי לעניין הליכי הוצאה לפועל, הכלל הוא שהמצאת האזהרה בפועל ממש היא תנאי מוקדם לתחילת מנין המועדים ואילו הידיעה על דבר האזהרה כתחליף להמצאה היא היוצא מן הכלל (ראה: רע"א 2793/01 לידיה לאופר נגד גבאי, פד"י נ"ו (1) 668).

הקביעה האמורה קיבלה חיזוק בשורה של פסקי דין ובכללם בר"ע (ת"א) 1021/02, ברכה אוקסנגרוג נ. ברכה ישראל, וכן בר"ע 2288/01, בכר נ. נחמיאס.

            ברע"א 1415/04, התייחסה כב' השופטת א' פרוקצ'יה לסוגיה הנדונה, תוך התייחסות לתכליתם של סדרי הדין ולאינטרסים עליהם יש להגן.