לא ריצה את עבודות השירות- ירצה את יתרת עונשו בדרך של מאסר בפועל

           זוהי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט ג' נויטל), אשר דחה את בקשתו של המבקש לבטל את החלטת המשיב להפסיק את עבודות השירות אותן ריצה.

1.           המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בעבירה של תקיפה שגורמת חבלה של ממש. נוכח הרשעתו, גזר עליו בית משפט השלום ברמלה עונש מאסר למשך 6 חודשים שירוצה על דרך של עבודות שירות. כארבעה חודשים לאחר שהחל בריצוי העונש, דיווח מעסיקו של המבקש כי הלה מרבה לעזוב את מקום העבודה וכן דיווח על שני מקרים בהם נעלמו כלי עבודה ממקום העבודה, כאשר באחת הפעמים שוחח עם המבקש והלה החזיר את הכלים. בנוסף, ציין המעסיק כי לאחרונה נוקבו צמיגי מכוניתו וכי הוא חושד שהמבקש הוא שביצע את המעשה. לאור זאת, זומן המבקש לבירור אצל המפקח על עבודות השירות (להלן: המפקח), במהלכו טען כי לא גנב את כלי העבודה ולא ניקב את צמיגי המכונית. בהמשך, נערך למבקש שימוע, בנוכחות באת-כוחו דאז, בסופו הורה המשיב, בהמלצת המפקח, על הפסקה מנהלית של עבודות השירות שהוטלו על המבקש והמרת 51 הימים שנותרו לו במאסר בבית סוהר.

2.           המבקש עתר על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. בית המשפט דחה את העתירה, בקבעו כי לאור התנהגותו הבעייתית של המבקש לכל אורך ריצוי עבודות השירות שהוטלו עליו ההחלטה על הפסקתן המנהלית הייתה לא רק סבירה, אלא מתבקשת. בית המשפט עמד בהרחבה על הליכי שימוע קודמים שנערכו למבקש בגין תלונות אחרות, לרבות בגין מכתב שהתקבל ממעסיקה קודמת שלו בבית נוער ברמלה לפיו נהג המבקש באלימות כלפי הילדים במקום וכלפי רכזת בית הנוער. בית המשפט קבע כי התנהגותו של המבקש הראתה כי הלה הפר שוב ושוב את הכללים הבסיסיים של עבודות השירות באופן בוטה, ועל כן ההחלטה על הפסקת עבודתו הייתה מוצדקת. לאור כל האמור, הורה בית המשפט כי המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 20.1.08. בהסכמת המשיב, עוכב ביצוע עונש המאסר עד למתן החלטה בבקשה זו.

3.           בבקשה שלפניי טוען המבקש כי עניינו מעורר שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי. לדבריו, סעיף 13 לתקנות העונשין (נשיאת מאסר בעבודות שירות), התשמ"ח-1987, קובע כי הממונה על עבודות השירות לא יקבל החלטה על הפסקה מנהלית של עבודות אלו לפני שניתנה לעובד "הזדמנות נאותה לטעון טיעוניו". לשיטתו, יש לקבוע כי משמעותה של "הזדמנות נאותה" לעניין סעיף זה הינה כי לעובד השירות יש זכות להיוועץ בעורך דין קודם לעריכת השימוע בעניינו ואף להיות מיוצג על-ידי עורך דין בזמן השימוע. המבקש מוסיף כי השימועים בעניינו נערכו בשפה העברית, וטוען כי מאחר והינו מתקשה בהבנתה ובדיבור בה, לא הצליח לשטוח כיאות את טיעוניו ולהגיב לטענות נגדו. עוד טוען המבקש בהקשר זה כי פרוטוקול השימוע אינו משקף את הדברים שאמר לאשורם.

           לגופם של דברים, טוען המבקש כי היעדרויותיו ממקום העבודה נבעו ממחלה ממנה הוא סובל וכי ברשותו אישורים רפואיים המוכיחים זאת. כמו כן, טוען המבקש כי הטענות עליהן נסמך בית המשפט קמא באשר לתלונות קודמות שהיו נגדו אינן נכונות וכי הובאו לידיעתו לראשונה בעת מתן פסק הדין. המבקש מוסיף כי הוא מטפל באמו ובדודתו החולה וכי במידה וייאלץ לרצות את יתרת עונשו בכלא, לא יהיה מי שידאג לכלכלתן.

4.           המשיב טוען מנגד כי דין הבקשה להידחות על הסף, שכן היא אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור ומאחר ואף פסק דינו של בית המשפט קמא תחום כל כולו בנסיבות העניין שבין הצדדים ואינו מעורר כל שאלה עקרונית. לדבריו, במסגרת הדיון בעתירת אסיר על בית המשפט לבחון אך את סבירות הפעלת שיקול-הדעת על-ידי נציב שירות בתי הסוהר. במקרה דנן, בית המשפט קמא בחן שיקול-דעת זה ומצא, כאמור, כי ההחלטה הייתה סבירה ואף מתבקשת בנסיבות העניין. אשר לטענתו של המבקש כי לא ניתנה לו הזדמנות לשטוח טענותיו כיאות, טוען המשיב כי המבקש יוצג בכל הליכי השימוע על-ידי עורכת דין ועל כן דין טענה זו להידחות.

           לגופם של דברים, טוען המשיב כי אין בטענות המבקש בדבר נסיבותיו האישיות כדי להצדיק התערבות בהחלטה, שכן התנהגותו של המבקש והזלזול שהפגין כלפי הנהלים הנוהגים בעבודות השירות היא שהובילה להחלטה בעניינו. בהקשר זה, טוען המשיב כי התנהגותו של המבקש לכל אורך תקופת עבודות השירות הייתה בעייתית ורצופת היעדרויות ממקום העבודה ללא שהודיע על כך למעסיקיו. לטענתו, למבקש נערכו מספר שיחות בירור ושימועים עקב היעדרויות אלו במסגרתם ניתנו לו מספר הזדמנויות לתקן את דרכו. עוד מדגיש המשיב כי התקבלו נגד המבקש תלונות נוספות, כדוגמת התלונה האמורה מצד מעסיקתו במרכז הנוער ותלונה נוספת בגין היעלמות חפצים ממקום העבודה. נוכח האמור, טוען המשיב כי מתקיימים התנאים המצדיקים את ההחלטה להפסיק את עבודות השירות של המבקש.

5.           לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובהחלטת בית המשפט המחוזי, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בית משפט זה יעניק רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בעתירות אסיר רק במקרים בהם מתעוררת שאלה עקרונית, החורגת מנסיבות העניין הספציפי (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 26.6.1986); רע"ב 9837/03 גרסיה נ' ועדת השחרורים בית הסוהר מעשיהו, פ"ד נח(2) 326, 330 (2004)). המקרה דנן אינו מעורר כל סוגיה כזו והוא תחום כל כולו בנסיבות עניינו של המבקש ובשאלה האם ההחלטה על הפסקת עבודות השירות הייתה מוצדקת בעניינו. כך, ובניגוד לטענת המבקש, שאלת זכותו של עובד שירות לייצוג בשימוע שנערך לו עובר לקבלת ההחלטה בעניינו כלל אינה מתעוררת במקרה דנן, שכן מעיון בפרוטוקולים שצורפו לתגובת המשיב עולה כי המבקש היה מיוצג על-ידי עורכת דין בכל השימועים שנערכו לו. לא ניתן לומר, איפוא, כי נפגעה זכות הטיעון של המבקש בפני מקבלי ההחלטות בעניינו.

           גם לגופם של דברים, לא מצאתי כי בנסיבות העניין יש להתערב בהחלטה על הפסקת עבודות השירות שהוטלו על המבקש. המבקש הפגין התנהלות בעייתית ביותר לכל אורך ריצוי עבודות השורות, אשר כללה התנהגות לא הולמת, ואף אלימה, במקום העבודה והיעדרויות חוזרות ונשנות ללא מתן הודעה מוקדמת. אמנם, ברשות המבקש אישורים רפואיים לחלק מהיעדרויותיו, אך אין בכך כדי להצדיק את העובדה כי נעדר מעבודות השירות בלא כל הודעה ומבלי שיצר קשר עם הממונה עליו במהלך הימים בהם נעדר (ראו למשל: רע"ב 6029/06 סרי נ' נציב שירות בתי הסוהר (לא פורסמה, 25.7.2006)). בנסיבות אלו, נראה כי לא יכול להיות חולק כי מתקיימים התנאים המנויים בסעיף 51ז(א)(1) ו-(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, המאפשרים למשיב להחליט על הפסקה מנהלית של עבודות השירות. בפרט אמורים הדברים, משבית משפט זה אינו שם את שיקול-דעתו במקום שיקול-הדעת של המשיב, אלא בוחן אך את סבירות הפעלת שיקול-הדעת על-ידו (ראו למשל: רע"ב 2410/93 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מז(3) 802 (1993); רע"ב 3707/96 נעמן נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 26.5.1996)). בנסיבות המקרה דנן לא מצא בית המשפט קמא כי חל פגם כלשהו בשיקול-הדעת שהופעל על-ידי המשיב, ולאור האמור לעיל לא מצאתי אף אני להתערב בהחלטתו.  

           בסיכומם של דברים אוסיף, כי בית משפט זה חזר וקבע פעמים רבות כי עבודות שירות מהוות חלופה לעונש של מאסר בפועל וניתנות כפריבילגיה לנאשם, על מנת למנוע את שהותו מאחורי סורג ובריח (ראו למשל: רע"ב 8648/04 הרץ נ' נציב שירות בתי הסוהר (לא פורסמה, 23.9.2004)). עוד נקבע כי:

"פריבילגיה זו אינה מוקנית לנאשם באורח מוחלט ובלתי מותנה. היפוכו של דבר. היא הדירה וניתנת לביטול בכל שלב, מקום שהנאשם אינו עומד בציפיות המתחייבות ממנו לצורך מימושה. נאשם המבקש לרצות את מאסרו בעבודות שירות חייב לקבל על עצמו עול אחריות הנילווה למסלול עונשי מיוחד זה, ולבצע את המוטל עליו על פי הוראות הממונים, בלא סטייה והפרה של הכללים" (רע"ב 426/06 חווא נ' שירות בתי הסוהר, סעיף 10 להחלטה (טרם פורסמה, 12.3.2006))

           דברים אלו יפים לענייננו. למבקש ניתנו הזדמנויות חוזרות ונשנות לתקן את דרכיו ולעמוד בכללים שנקבעו לריצוי עבודות השירות, אך הוא בחר שלא לעשות כן. משכך, אין הוא יכול להלין כעת על כך שעליו לרצות את יתרת עונשו בדרך של מאסר בפועל (ראו למשל: רע"ב 2943/97 לב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 15.6.1997)).

6.           אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי יתרת עונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו ביום 2.3.08, לא יאוחר מהשעה 10:00.

           ניתנה היום, י"ד באדר א' תשס"ח (20.2.08).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    עכ

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: