לא יינתן צו לניהול עיזבון בפשיטת כאשר קיים ספק לגבי עצם קיומו של החוב

השופט א' גרוניס:

1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטת ד' סלע) לפיה ניתן על המבקש צו ניהול בפשיטת רגל, בהתאם לסעיף 202 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן - הפקודה).

2.        המשיבים 1 (להלן - המשיבים) הגישו בשנת 2005 בקשה לצו כינוס והכרזת פשיטת רגל נגד אבי ירדני ז"ל לפני מותו (להלן - המנוח). לאחר פטירת המנוח תוקנה הבקשה והוסבה לבקשה למתן צו לניהול עזבון בפשיטת רגל. הרקע לבקשה הוא זה: המשיבים הפקידו כספים בתמורה להתחייבות לפיה יקבלו את כספם בחזרה, בצירוף ריבית בשיעור מוסכם, העולה על הריבית הבנקאית. חלק מהמשיבים הפקידו את הכספים בידיו של המנוח. ההפקדה נעשתה כנגד כתבי התחייבות ושטרי חוב שהיו חתומים על ידי מנשה מזרחי (להלן - מזרחי), ואשר פרטיהם מולאו על ידי המנוח. לטענת המשיבים, בשלב מסוים לא קיבלו עוד את הסכומים עליהם סוכם. המשיבים, שכספם או חלק ממנו ירד בשלב זה לטמיון, טענו כי המבקש חב להם יחד ולחוד עם מזרחי בהשבת הכספים, וזאת נוכח מצגי השווא שיצר כלפיהם המנוח עת הפקידו בידיו כספים אלה. לחלופין טענו המשיבים כי המנוח היה "שליח לדבר עבירה" אותה ביצע ביחד עם מזרחי, וכי גם משום כך חב המבקש בהשבת הכספים. עוד נטען, כי אין המבקש יכול ליהנות מסכומי העמלות אותן קיבל המנוח ממזרחי מבלי שיישא באחריות כלפיהם, שהרי הכספים שהפקידו בידי המנוח הם שהניבו לו את העמלות. מנגד טען המבקש, שכל תפקידו של המנוח התמצה בתיווך בין מזרחי לבין המפקידים. לטענת המבקש, תפקידו של המנוח ושל אנשים נוספים שהועסקו על ידי מזרחי, היה לגייס אנשים אשר ייאותו להפקיד את כספם אצל מזרחי תמורת ריבית. ההפקדות נעשו כנגד כתבי התחייבות ושטרי חוב עליהם היה חתום מזרחי בלבד. המנוח העביר את הכספים לידי מזרחי, כפי שעשו יתר המתווכים שפעלו עבור מזרחי, ובתמורה זכה לעמלות. מזרחי הוא זה שהעביר את סכומי הריבית למפקידים, בין ישירות ובין באמצעות המתווכים. לטענת המבקש, מזרחי הוא זה שחב למפקידים, בהתאם לאמור בכתבי ההתחייבות ובשטרי החוב החתומים על ידו, ואילו המנוח אינו חב למפקידים כספים כלשהם.

3.        להשלמת תמונת הרקע יצוין, כי בשלהי שנת 2005 נערכה חקירת משטרה בפרשה, במהלכה נעצרו המנוח ומזרחי. נגד מזרחי הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי, והוא נעצר עד תום ההליכים נגדו. המנוח שוחרר מבית המעצר למעצר בית בדירת בנו בתל אביב. ימים ספורים לאחר שחרורו למעצר בית קיבל המנוח לידיו בקשה לצו כינוס והכרזת פשיטת רגל שהגישו נגדו המשיבים. בקשה דומה הגישו המשיבים נגד מזרחי. זמן קצר לאחר מכן שם המנוח קץ לחייו. בקשת המשיבים למתן צו כינוס נגד מזרחי נדחתה בשלב ראשון על ידי בית המשפט המחוזי משני נימוקים עיקריים. הטעם הראשון לדחיית הבקשה היה, שלא בוצע מעשה פשיטת רגל בהתאם לאמור בסעיף 5(5) לפקודה, היינו, שמזרחי לא מסר למשיבים הודעה ברורה על כוונתו להתלות את תשלום חובותיו. הטעם השני לדחיית הבקשה היה, שסכום החוב אותו דרשו המשיבים לא היה סכום קצוב כנדרש בסעיף 7(2) לפקודה, כי אם סכום שנוי במחלוקת שלא ניתן היה לקבוע את גובהו המדויק. לגבי אחד המשיבים נקבע אמנם כי החוב המגיע לו הוא בסכום קצוב, אך בית המשפט המחוזי החליט לעכב את הדיון בבקשה למשך הזמן הדרוש למשיבים להוכחת חובותיו של מזרחי אליהם (בש"א 3198/05 בתיק פש"ר 358/05, החלטה מיום 12.12.2005 שניתנה על ידי כבוד השופטת ד' סלע). בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה, בהתבסס על טעמו הראשון של בית המשפט המחוזי לדחיית הבקשה (רע"א 11696/05).

4.        לאחר הדיון בפנינו הגישו המשיבים בקשה לצירופה של ראיה. מדובר בהחלטה שניתנה בבית המשפט המחוזי בנצרת (על ידי כבוד השופט ד' צרפתי) ביום 7.1.08. בהחלטה ניתן צו כינוס לגבי מזרחי. נראה שלא מדובר בראיה נוספת, אלא בנתון שצריך להיכלל בגדרה של השתלשלות העניינים הנוגעת למנוח ולבקשת רשות הערעור דנא. מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 7.1.08 בבית המשפט המחוזי עולה, כי צו הכינוס ניתן בהסכמתו של מזרחי. בוודאי שלאור עובדה זו, אין להשליך ממתן צו הכינוס לגבי מזרחי באשר לעניין שבפנינו. במילים אחרות, אף בהנחה שניתן היה להשליך ממתן צו הכינוס לגבי מזרחי לעניין צו הניהול על עזבון המנוח, הרי משנתברר כי הצו ניתן על יסוד הסכמתו של מזרחי אין ללמוד דבר ממתן הצו דשם.

5.        יצוין, כי עוד לפני שהוגשה בקשתם של המשיבים להבאת ראיה נוספת, ואף זאת לאחר הדיון בפנינו, הגישו המבקשים מצידם הם בקשה דומה. בבקשתם של המבקשים נטען, כי בחודש אוגוסט 2007 הוגש כתב אישום מתוקן נגד מזרחי וכי הוא הודה בעובדות שבו. המבקשים טוענים כי על פי העובדות שבכתב האישום המתוקן התמצה תפקידו של המנוח בתיווך בין המפקידים לבין מזרחי. נראה לנו שאין בחומר הנוסף כדי להשליך על ההכרעה בהליך שבפנינו, שכן אף בהתעלם מחומר זה הגענו למסקנה שהחלטתו של בית משפט קמא אינה יכולה לעמוד.

6.        מטעם המבקש הוגשו תצהירי בניו של המנוח, ואלה נחקרו אודות גרסתם בחקירה נגדית. מתוך 76 משיבים תמכו 14 משיבים את בקשתם בתצהיר. מתוך 14 המצהירים התייצבו לחקירה נגדית רק ארבעה. בית המשפט המחוזי בחן את בקשת המשיבים לאור התשתית העובדתית שהונחה לפניו, תוך שהתעלם מהתצהירים אשר נחתמו על ידי אלה שלא נחקרו על דוכן העדים. לאחר שסקר את התצהירים והעדויות שנשמעו לפניו קבע בית המשפט, כי המשיבים לא קיבלו חזרה לידיהם את החלק הארי של הכספים שמסרו לידי המנוח. בית המשפט דחה את טענת המבקש לפיה היה המנוח בגדר מתווך בלבד, וכי לפיכך אין המבקש חב בהשבת הכספים. בית המשפט לא קיבל את הטענה בדבר היות המנוח מתווך, הגם שהתברר כי המפקידים לא קיבלו ממנו כל התחייבות בכתב, אלא הם קיבלו התחייבויות כתובות ושטרי חוב של מזרחי. בית המשפט התייחס לתצהיר שמסר אחד המשיבים, רוני שרון, ממנו עלה כי המנוח אמר לשרון שאינו צריך לחשוש מכך שלא יראה את כספו בחזרה, ואף מסר לו בכתב שמות של מספר אנשים אליהם יוכל לפנות אם המנוח ילך לעולמו, בצירוף מספרי הטלפון שלהם. אחד האנשים ששמו נמסר לשרון על ידי המנוח היה בנו של המנוח. מדברים אלה הסיק בית המשפט כי שרון היה רשאי להניח שהמנוח אחראי להשבת הכספים. בית המשפט הוסיף וקבע, כי עצם העובדה שהמנוח החזיק בכתבי התחייבות ושטרי חוב החתומים על ידי מזרחי ומילא את פרטיהם בעצמו מלמדת על כך שהמנוח היה שלוחו של מזרחי לכל דבר ועניין. עוד ציין בית המשפט, כי מגרסתו של שרון עולה שהמנוח נהג בחשאיות ובסודיות עת גייס משקיעים, כנראה משום שהיה מודע לכך שפעולות ההשקעה נגועות באי חוקיות. מכל אלה הסיק בית המשפט כי יש לראות במנוח כשליח לדבר עבירה, וקבע כי יש לחייבו באופן אישי כלפי המשיבים. בית המשפט דחה את טענות המבקש בדבר חוסר תום לבם של המשיבים בעת השקעת הכספים. כמו כן דחה בית המשפט את הטענה לפיה יש להימנע ממתן הסעד שביקשו המשיבים על מנת לאפשר לבניו של המנוח להגן על שמו הטוב של אביהם. לעניין השאלה האם הוכח שהמבקש הינו חדל פירעון קבע בית המשפט, כי העזבון כולל 260 אלף דולר ומכונית שערכה לא הוכח. עוד קבע בית המשפט, כי סכומי החוב הנקובים בתצהיריהם של ארבעת המשיבים שהתייצבו לחקירה נגדית לא נסתרו, וכי חישוב אריתמטי פשוט מוביל למסקנה שסך החובות הללו עולה על שווי העזבון. בית המשפט קיבל אפוא את בקשת המשיבים, ונתן צו לניהול המבקש בפשיטת רגל. עם זאת דחה בית המשפט את בקשת המשיבים למנות את בא כוחם ככונס נכסים על נכסי המבקש, וקבע כי נכסים אלו יוקנו תחילה לכונס הנכסים הרשמי. מכאן הבקשה שלפנינו.

7.        להשלמת התמונה העובדתית יש לציין, כי אחד המשיבים שהעידו בבית המשפט המחוזי היה גיורא צור. עד זה העיד מבלי שהגיש תצהיר. לדברי צור, הוא לא הכיר כלל את המנוח ומעולם לא הפקיד כספים בידיו. לדבריו, הפקיד הוא את הכספים בידיו של אחד יוסי כבישנה, שהיה "כתובתו היחידה" לעניין זה. לדברי צור, אף שביקש לדעת מי הגורמים שמולם פעל כבישנה, לא נמסר לו המידע האמור. לשאלה מדוע הצטרף לבקשת המשיבים השיב צור שהוא מעוניין לצמצם את נזקיו, "והסתבר שמי שעמד בראש החבורה הזו זה מנשה מזרחי ואבי ירדני ולא אני קובע" (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון בית המשפט המחוזי מיום 22.1.2006, נספח 10 לבקשת הרשות לערער). עם תום עדותו של צור הצהירו באי כוח הצדדים כי מוסכם עליהם, שהמשיבים שהצטרפו לבקשה נגד המבקש אשר לא הפקידו כספים בידיו של המנוח, עשו כן בהתאם לייעוץ משפטי שקיבלו. אין בידינו נתונים בנוגע לשאלה מי מן המשיבים, המונים כאמור 76 אנשים, לא הפקידו כספים בידיו של המנוח.   

8.        במהלך הדיון שנערך לפנינו ביום 11.7.2007 הוברר כי בכוונת בא כוחם של המשיבים להעביר את ההכרעה בתביעות החוב של המשיבים לידי עורך דין נייטראלי. עם זאת, נקודת המוצא בבחינתן של תביעות החוב הללו תהא שהמנוח חב אישית לכל אחד ואחד מן המשיבים, וזאת נוכח האמור בהחלטתו של בית המשפט המחוזי נשוא בקשה זו. עוד הוברר, כי אין כל חשש להברחת נכסים מן העזבון, וזאת נוכח קיומו של צו האוסר על עריכת דיספוזיציות בנכסים אלו.

9.        ההליך שבפנינו הינו בקשת רשות ערעור. עשויה להתעורר שאלה האם זו דרך התקיפה הנכונה או שמא עמדה למבקש זכות ערעור. המשיבים לא העלו כל טענה בעניין. איננו רואים צורך להידרש לשאלה, שכן הדיון נערך ממילא בפני מותב תלתא. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וזה הוגש על פיה.

10.      סעיף 202 לפקודה קובע כדלקמן:

"(א) נפטר חייב והיה לנושהו חוב שניתן להסמיך עליו בקשת פשיטת רגל נגד החייב אילו היה בחיים, רשאי הוא להגיש לבית המשפט בקשה לצו שעל פיו ינוהל עזבונו של החייב לפי דיני פשיטת רגל (להלן בסימן זה - צו ניהול).

(ב) נמסרה לנציג החוקי של החייב הודעה על הבקשה, והוכח לבית המשפט קיומו של החוב, ולא ראה אפשרות סבירה שיהיה בעזבון כדי סילוק חובותיו של הנפטר, רשאי הוא ליתן צו ניהול; הובא לפניו טעם שלא ליתן את הצו, רשאי הוא לדחות את הבקשה ורשאי הוא להטיל על המבקש את הוצאות המשיב.

(ג) הוגשה בקשה לפי סעיף זה לאחר שהתחילו הליכים בבית משפט או בבית דין דתי בדבר ניהול עזבונו של החייב, רשאי בית המשפט, אם ראה שאין בעזבון כדי תשלום חובותיו, לצוות על העברת הענין אליו, ודינו של צו ההעברה כדין צו ניהול."

להשלמת התמונה בעניין הוראות חוק הנוגעות לפשיטת רגל של עזבון נביא את סעיף 106 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, האומר:

"התברר שאין בעזבון כדי סילוקם של כל חובות העזבון, חייב מנהל העזבון להגיש בקשה למתן צו ניהול העזבון בפשיטת-רגל לפי דיני פשיטת-רגל, אם לא ציווה בית המשפט על דרך אחרת של חיסול עזבון".

סעיף 202 לנוסח החדש של הפקודה הופיע כסעיף 112 בנוסח המקורי של פקודת פשיטת הרגל משנת 1936 (סעיף 112 כלל הוראות נוספות שלא נכללו בנוסח החדש, אך אין לעניין זה חשיבות לגבינו). סעיפים קטנים (1) ו-(2) לסעיף 112 לנוסח המקורי כמעט זהים בלשונם לסעיפים קטנים (1) ו-(2) של סעיף 130 ל- Bankruptcy Act, 1914 (חוק זה בוטל באנגליה).     

11.    השאלה הראשונה שיש להשיב עליה בכל הנוגע לבקשה למתן צו ניהול לפי סעיף 202 לפקודה הינה מהם התנאים להפעלת הסמכות על ידי בית המשפט. עיון בסעיף מלמד כי התנאים העיקריים הם אלה: 

     (א) קיומו של נושה וממילא קיומו של חוב;