השופט י' אלון:
1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ר' ברקאי) בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. דינו נגזר לארבע שנות מאסר בפועל ולמאסר על תנאי. כמו כן, הופעל נגדו עונש מאסר על תנאי של שישה חודשים, שירוצה בחופף לתקופת המאסר האמורה של ארבע שנים.
בפנינו ערעורו של המערער על הרשעתו בדין, ולחלופין על גזר דינו.
וכך נטען נגד המערער בכתב האישום: ביום 5.3.05, סמוך ל-10:30, הוא נהג את מכוניתו סמוך לקו התפר באזור סנסנה, אסף שם ארבעה אנשים וחזר במכוניתו לכיוון מחסום שמעה. כשהבחין בג'יפ מג"ב הנוסע לעברו, ביצע פניית פרסה חדה. שוטרי מג"ב כרזו לו לעצור, והוא המשיך בהימלטות מהם. בינתיים הציבו שוטרי מג"ב אחרים מחסום דוקרנים על הכביש, בכיוון נסיעתו. אחד השוטרים עמד לפני המחסום וסימן למערער לעצור. המערער לא שעה להוראה, הגביר מהירות ואף הסיט את מכוניתו לעבר השוטר שעמד שם. השוטר נאלץ לקפוץ במהירות לצד הכביש על מנת להימנע מפגיעת רכבו של המערער, ותוך כדי קפיצתו נפגע במרפק ידו.
מכוניתו של המערער פגעה במחסום הדוקרנים, תוך גרימת תקר לגלגל הקדמי. המערער המשיך בנסיעתו, הוריד את ארבעת הנוסעים מהמכונית והמשיך בנסיעה תוך ירידה מהכביש לתוך השטח המיועד שלצידו.
2. המערער כפר בעבירות שיוחסו לו. בחקירתו במשטרה טען כי הוא חשב שהמבקשים לעוצרו הם גורמים עוינים המנסים לפגוע בו, ועל כן פתח בנסיעת ההימלטות. עקב תנאי השטח של הכביש הוא לא הבחין מבעוד זמן במחסום שהניחו השוטרים ולא התכוון כלל לפגוע בשוטר שלצד המחסום. הוא הכחיש כי העלה ארבעה מסתננים משטח הרש"פ למכוניתו. בעדותו בבית המשפט הוא שינה את גירסתו והכחיש כי נסע במכוניתו במסלול הנטען בכתב האישום.
בפרשת התביעה העידו בפני בית המשפט קמא שוטרי מג"ב שלקחו חלק במהלך האירועים. השוטר שמעון אבו-חנון העיד כי הבחין ברכב שנכנס לישראל משטח הרש"פ, סמוך לכפר רמאדין, וממנו ירדו ארבעה נוסעים. כחלוף 15 דקות הגיע למקום המערער במכוניתו, אסף את ארבעת המסתננים והחל נוסע לכיוון כביש 60. הוא דיווח על כך בקשר לשוטר שגיא, שהיה אותה שעה בג'יפ מג"ב בסמוך, ובמקביל פנה עם שוטר נוסף, אור, להציב את המחסום על הכביש. הוא והשוטר אור היו לבושים במדים וגם על המחסום הוצבו סימני משטרה.
כעבור דקות ספורות הבחין במכונית המערער כשהיא מתקדמת לעבר המחסום ואחריה רודף ג'יפ מג"ב מפעיל סירנה ואורות מהבהבים. על פי עדותו, ניתן היה להבחין במחסום ובשוטרים ממרחק של כ-500 מטרים. שמעון הוסיף והעיד, כי כשהתקדם המערער במכוניתו למחסום "הוא נסע במהירות גבוהה, הכביש צר, אור (השוטר השני) נזרק, אני לא זוכר איך, הוא קפץ וקיבל מכה אחרי שהוא קפץ".
השוטר אור בעדותו סיפר גם הוא על התצפית בה ראו את המערער אוסף את ארבעת האנשים, סמוך לרמאדין, ועל הקמת המחסום בכביש. הוא היה לבוש מדים ועמד כעשרה מ' לפני המחסום. סימן למערער הנוסע לעברו לעצור, כשאחריו דולק ג'יפ מג"ב המפעיל סירנות ואורות מהבהבים. המערער האיץ את מהירות מכוניתו ושעט הישר לעברו "עד כדי מרחק נגיעה". הוא ניצל מפגיעה שעה שקפץ לתעלה סמוכה ומרפקו נחבל.
עד תביעה נוסף היה שוטר מג"ב שגיא שנהג את הג'יפ המשטרתי, ופירט את נסיבות ההימלטות והמרדף שביצע המערער שעה שהבחין בג'יפ המשטרתי. קטע המרדף התנהל בכביש צר, המערער שעט במהירות גבוהה כשהשוטר שגיא מנסה להדביקו בג'יפ מג"ב תוך הפעלת סירנה והדלקת אורות מהבהבים. השוטר שגיא הוסיף, כי ניתן היה להבחין ממרחק במחסום שהוצב בכביש, בסימני הזיהוי המשטרתיים שהוצבו בו ובשוטרים במדים שהיו לצידיו. לדבריו, המערער המשיך בהימלטות גם לאחר שפרץ את המחסום ונקר את הגלגל הקדמי של מכוניתו, וזאת לאורך מרחק נוסף לתוך השטח המיוער.
3. בית המשפט קמא נתן אמון בעדויות עדי התביעה בדבר נסיבות התרחשות האירועים, העובדה כי היו במדים וכי המחסום שהוצב נשא סימני זיהוי משטרתיים. לעומת זאת פירט בית המשפט את שלל הגרסאות השונות שהעלה המערער ואת חוסר האמון שעוררה עדותו. ממצאי עובדה אלה הובילו לקביעות בית המשפט כי המערער אכן ביצע את המעשים המיוחסים לו. לאמור, הימלטות בנהיגה פראית משוטרי מג"ב בג'יפ שהורו לו לעצור, דהירה לעבר המחסום המשטרתי שהוצב בנתיב נסיעתו על ידי קבוצת השוטרים הנוספת, הטיית המכונית לכיוון השוטר שעמד לפני המחסום, והמשך ההמלטות לאחר מכן לשטח היער שמעבר לכביש.
ב"כ המערער, בהודעת הערעור ובטיעוניו על פה, מעלה השגות שונות על ממצאי המהימנות והעובדה שקבע בית המשפט קמא. לדבריו, נמצאו סתירות כאלה ואחרות בין עדויות השוטרים לגבי פרטים שונים ממהלך המרדף. כך, לא ברור מעדויות השוטרים אור ושמעון (שהיו לצד המחסום) לאיזה כיוון הסיט המערער את מכוניתו הדוהרת - שמאלה או ימינה. הוא שב וטוען, כי לא ניתן היה להבחין מבעוד זמן במחסום שהוצב, ולכן יש לשלול את הכוונה שיוחסה למערער לפגוע בשוטרים שלצד המחסום. בטיעוניו על פה לא שב הסניגור על גירסת המערער, לפיה חשב - במהלך ההתרחשויות - כי השוטרים אינם אלא מחבלים המבקשים לפגוע בו. הסניגור מוסיף וטוען, כי לא הוכחו היסודות הנפשיים המיוחדים הנדרשים להתקיימות העבירות שיוחסו למערער, ושיסודם בכוונה המיוחדת לפגוע במשתמשי הדרך (לעניין העבירה לפי ס' 332(2)) ולחבלה חמורה באדם (לעניין העבירה לפי סעיף 329(2)).
4. לאחר בחינת טענות המערער, אלה שבכתב ואלה שבעל פה, לא מצאנו מקום להתערב בממצאי העובדה שקבע בית המשפט קמא ובמסקנות המרשיעות שהסיק מכך. ככלל, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהערכת מהימנותם של העדים כפי שנמצאה לערכאה המבררת ובממצאי העובדה שנקבעו על ידה, למעט במקרים חריגים שאינם מעניינו של ערעור זה (ראו לאחרונה ע"פ 1201/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.3.07) וע"פ 953/07 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 21.1.08)).
בפני בית המשפט קמא העידו שלושת שוטרי מג"ב שלקחו חלק פעיל ואינטנסיבי בהתרחשויות נשוא האירועים דנן. בית המשפט מצא, כי עדויותיהם מהימנות ומשקפות במשולב את מהלך האירועים מראשית ועד אחרית.
המערער, לעומת זאת, העלה מספר גרסאות סותרות, אם לגבי מהלך האירוע בכללו ואם לעניין פרט זה או אחר. גרסתו כי לא הבחין בכך שהמדובר בשתי קבוצות של שוטרים, במחסום משטרתי, בניידת משטרתית הדולקת אחריו תוך הפעלת סירנה ואורות מהבהבים, נמצאת בלתי סבירה בעליל על פניה. האירוע התרחש כאמור בשעת לפני צהריים ובאור יום מלא.
על גירסתו החלופית, לפיה חשב שהמדובר במחבלים המבקשים לפגוע בו, הוא לא חזר כלל בעדותו בבית המשפט. טענתו כי לא אסף אותו הבוקר ארבעה אנשים שהובאו למקום נסיעתו משטח הרש"פ נסתרה נוכח עדויותיהם הברורות של כל השוטרים שצפו בארוע.
נותרנו איפוא עם קביעת הממצא העובדתי, ולפיו המערער נמלט במהירות במכוניתו בנסיעת הימלטות מהירה מרכב משטרתי שסימן לו לעצור ודלק אחרי מכוניתו, תוך כדי המלטותו שעט לעבר מחסום משטרתי אותו ניסה לעקוף תוך הסטת מכוניתו לעבר השוטר שניצב בקדמת המחסום, השוטר ניצל הודות לתושייתו וזינוקו לתעלה לצד הדרך אגב גרימת חבלה למרפקו. גם אחרי כל אלה המשיך המערער בהמלטות פרועה לעבר השטח המיוער לצד הדרך, עד שמכוניתו נבלמה.
המסקנה המתבקשת מכל אלה הינה כי בנהיגתו זו את מכוניתו התקיימו יסודות העבירות שבסעיפים 332(2) ו-329(2) לחוק העונשין. דרך התנהלות זו של המערער מעידה על היסוד הנפשי של פזיזות - ולמעשה אף אדישות - לסיכון חיי אדם שבנתיב המלטותו ולחבלה החמורה שעומדת להגרם לשוטרים שלצד המחסום כתוצאה מדרך נהיגה זו במכונית (ר' ע"פ 217/04 אל קוראען נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.6.05); ע"פ 4882/06 טרטורה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.5.07).
הרשעתו בעבירות אלה בדין יסודה, וכן גם הרשעתו בעבירה הנוספת של הפרעה לשוטרים תוך מילוי תפקידם. על כן, דין הערעור על הכרעת הדין להדחות.