כשריאן נ' ארונוב ואח'

פסק דין

התובע יליד 1952, נפגע ביום 10.8.06 בתאונת דרכים. מוסכם שעל הנתבעים לפצותו עפ"י חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: חוק פלת"ד). פציעת התובע הוכרה כתאונת עבודה וקביעות הועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי (להלן: מל"ל) מחייבות גם לצורך הליך זה עפ"י סעיף 6ב לחוק פלת"ד. ועדות רפואיות אלה קבעו לתובע 30% נכות בגין פגיעה אורטופדית קשה ברגל ימין ועוד 10% נכות פסיכיאטרית בשל תגובה הסתגלותית עם מרכיבים פוסט טראומטיים – ובסה"כ 37% נכות (בתוספת תקנה 15 במלואה – אף שלכך אין תוקף כלשהו בהליך זה). מעיון בפרוטוקולים של הועדות הרפואיות ברור שהן היו מודעות לעברו הפסיכיאטרי של התובע, אף שכל הנכות הפסיכיאטרית שנקבעה לו יוחסה לבסוף לתאונה. הנתבעות לא ביקשו להביא ראיות לסתור קביעות אלה ופסק-דין זה יתבסס עליהן.

אמינות

הצדדים האריכו בהערכת עדות התובע, ולא בכדי. לעדות זאת יש להתייחס בזהירות, הן מפני האינטרס הברור שיש לו להעצים את נזקיו והן לאור בעייתיות רבה שיש בה. בסיכומיו מלין התובע על "חוסר ההגינות" שבה ניצלו הנתבעים את מצבו הנפשי, כדי להעמידו באור מפוקפק. קבלת טענה זו עלולה לרוקן מכל משמעות כל חקירה נגדית של פגוע נפש, אלא שלא מצאתי שיש לה בסיס. לא מצאתי בתיעוד הרפואי בסיס לחשש שזכרונו של התובע נפגע, או שהוא עלול להשיב תשובות לא נכונות מחמת אימת המשפט. לפי התיעוד הרפואי סובל התובע מתגובות חרדה הקשורות לאירוע התאונה. והנה דווקא בתארו את התאונה - העיד התובע ללא קושי, בפרטים ברורים ומדוייקים וגם לא נראה היה שהדבר מעורר בו סערת רוחות מיוחדת. התובע לא סבל מקשיי זיכרון, לא הסתבך בתשובות הסותרות מסמכים, וגם לא השיב כאילו אינו מבין את השאלות, כשנאלץ לדבר על הטראומה שבעברו. קשיים אלה צצו כשנדרש להתמודד עם פרטים המבססים את טענות הנזק שלו וכשנדרש לספר על עברו: התובע לא זכר תאונות קודמות שקרו לו, לא זכר את מחלותיו בעבר, את התרופות שקיבל ואפילו את הטיפול הנפשי שקיבל במשך 25 שנים. קשה שלא לייחס להופעה סלקטיבית זאת של בעיית זיכרון, או "הבנה" משמעות של התחמקות מכוונת.

בחלקים רבים של החקירה הנגדית, שב זכרונו של התובע לפעולה תקינה ואז הוא סיפק מידע ברור ומדוייק בעניינים אשר עליהם נשאל. אז התברר שאכן היה לו מה להסתיר.

בסעיף 12 לתצהירו כתב התובע "מאז התאונה... יש לי קושי לנהוג ברכב פרטי",

והנה בעדותו התברר שגם לפני התאונה לא היתה לו מכונית פרטית ושהוא בכלל לא ניסה לנהוג במכונית פרטית מאז התאונה. כשנשאל התובע כיצד מתיישבים הדברים הוא התחמק מתשובה.

בסעיף 18 לתצהירו אף טען התובע ש"מאז התאונה נגרמו לי הוצאות מוגברות על חניה".

כיצד יתכן הדבר, אם התובע לא נהג במכונית מאז התאונה?

הרי לנו עניינים שבהם נתפס התובע בעדות שאינה אמת ומגמתה "ניפוח" ניזקו.

בהמשך סעיף 16 כתב התובע דברים ברורים: "מאז התאונה אנו מעסיקים עזרה פעם בשבוע למשך כשעתיים וחצי בעלות שבועית של 150₪ כולל הוצאות נסיעה וההוצאה החודשית מסתכמת ב – 600 ₪."

והנה בחקירתו הנגדית התנהל דו-שיח זה:

"ש. לפני התאונה היתה לכם פעם עוזרת?

ת. לא. לא ידוע לי. אולי כן לא זוכר. (לא פחות מארבע תשובות סותרות ב – 8 מילים! – י.ב.)

ש. אחרי התאונה?

ת. היתה לנו עוזרת תקופה מסויימת. כמה חודשים.