כרמון נ' מכלוף ואח'

פסק דין

רקע וטענות הצדדים

בפניי תביעה בהליך של תביעות קטנות.

התובע מר יהודה כרמון (להלן: "התובע") טען כי ביום 20.12.12 הגיע עם רכבו לצומת בית הגדי, בכביש 25. הוא עצר ליד רמזור אדום וכשהרמזור התחלף לירוק פנה שמאלה לכביש 293 ואז הגיח רכבו של מר אליהו מחלוף (להלן: "הנתבע"), נכנס לצומת באור אדום וגרם לתאונה (להלן: "התאונה").

התובע הגיש חוות דעת של שמאי אשר העריך כי נזקי רכבו מסתכמים בסך של 2,077 ₪.

הנתבע הכחיש את טענות התובע. הוא הודה כי ביום התאונה נסע מב"ש לת"א על כביש 25. לטענתו, באזור צומת בית הגדי נסע עם רכבו בגל רכבים שנכנסו לצומת באור ירוק במטרה לפנות שמאלה, אך פתאום התובע הגיח מולו, לא עצר את רכבו ופגע ברכב הנתבע, בעודו נמצא באמצע הצומת במהלך חצייתה.

הנתבע טען כי המודבר הוא בשבריר של שניה, משהו שלא ניתן להגיב באותו רגע, ראה אור בצד שמאל ומיד מכה. הסיבוב של הרכב שלו זה נגרם מכוח אינרציה. הרכב שלו עשה סיבוב ועמד נגד התנועה כאשר עדיין רכבים חולפים.

הנתבע הגיש תביעה שכנגד שכן לטענתו התובע הוא זה שעבר באור אדום. בתביעתו דרש פיצוי על סך של 6,802 ₪ אשר כוללים את הזנק שנגרם לרכבו וכן את שכ"ט שמאי.

דיון והכרעה

לפי תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, ינומק פסק הדין בצורה תמציתית.

אציין, כי בתיק זה, כבכל הליך אזרחי שיגרתי, התובע בתביעה העיקרית והנתבע בתביעה שכנגד הם בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את הטענות מוטל עליו, כשנטל זה נקבע על פי "הטיית מאזן ההסתברות" (בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ(1) 598, 589), ולא "מעל לספק סביר" (ראה ספרו של המלומד י. קדמי "על הראיות" חלק שלישי עמודים 1466 – 1472).

לדידי, לאחר שעייניתי בכתבי הטענות, בצילומים שהוגשו ושמעתי את עדויות הצדדים, סבורני שבתיק זה המתבסס בסופו של דבר על "מילה כנגד מילה" יש לדחות הן את תביעת התובע והן את התביעה שכנגד.

עדותו של התובע לא נתמכת בשום עדות חיצונית או בתמונות ממצלמות הצומת. גם אם היא השאירה בי רושם חיובי, לא ניתן לבסס רק עליה פסק דין אזרחי. במיוחד לאור העובדה שלא ניתן לומר כי גרסה של צד זה או אחר מתיישבת יותר עם התמונות שהוגשו.

משמיעת דברי הצדדים ומעיון בראיות שהוצגו בפני - הנני בדעה כי התובע לא נשא בנטל המוטל עליו וכי דין התביעה להידחות מסיבה זו. לא ניתן על סמך הראיות שהובאו - בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות - להכריע האם האחריות לתאונה נשוא התביעה מוטלת על כתפי התובע או על הנתבע.

כאשר אני בוחן את הזירה בה התרחשה התאונה אני מוצא כי לשני המעורבים הייתה יכולת צפייה לתוך עומק הצומת, אך משלא הוכחה המהירות בה נהגו, לא הוגשו תלונות ולא נמסרו עדויות במשטרה, קשה להכריע בסוגיה מי הפר את החוק.

מכלול הראיות הנסיבתיות בתיק, לרבות תמונות ת/1 ונ/1 מתיישבות הגיונית הן עם האפשרות כי שני הנהגים הגיעו לצומת במהירות תוך חציית הצומת במופע האור הצהוב/ירוק מהבהב, או שמי מהם עבר באור אדום.

הנתבע העיד כי עמד בעצירה מוחלטת בכניסה אל הצומת כאשר ברמזור מופע האדום, משהתחלף הרמזור החל בנסיעתו, אך גם לגרסה זו לא נמצאו עדויות חיצוניות ולא ראיות קבילות אחרות.

לאחר שהובאו בפניי עדויות הצדדים וראיותיהם מצאתי כי קיימת בעיתיות, בלשון המעטה, בגרסאותיהם העובדתיות השונות של הצדדים, על כך עמד בית המשפט העליון בע"א 11100/02 רונן חצור נ' ניסים דותן 16.2.04 בציינו:

"... איני סבור שמי מהם ביסס עדיפות ראייתית על פני יריבו והוכיח כי גרסתו העובדתית מסתברת יותר. כאמור, גרסאותיהם של שני הצדדים רצופות פירכות וסתירות והן מעוררות שורה של תהיות. הגרסאות בעייתיות במידה כזו, שלא ניתן לומר כי אחת מהן מהימנה יותר מן השנייה. משהגענו למסקנה כי כפות המאזניים מעוינות, הרי ההכרעה תיפול על פי התשובה לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע".

מכוון שהגעתי למסקנה כי כפות המאזניים מעוינות, אני מוצא לדחות את תביעת התובע ותביעת שכנגד של הנתבע.