כריכת עניני רכוש לאחר מתן פסק דין לגירושין

זהו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בת' מיום ז' בכסלו תשע"ד (10.11.2013) בתיק 409638/7, אשר בו מחק בית הדין את התביעה שהגיש הבעל־המערער לחלוקת רכוש וסגר את התיק בנימוק שאין לפני בית הדין תביעת גירושין שאפשר לכרוך אליה את חלוקת הרכוש. כמו כן הורה בית הדין לסגור את התביעה לצווי הגבלה אף היא בנימוק שלא קיים פסק דין לחיוב גט, וזו לשון החלטת בית הדין:

"נוכח העובדה שאין בפני ביה"ד תביעת גירושין שניתן לכרוך לה את חלוקת הרכוש – מוחק ביה"ד את התביעה לחלוקת רכוש וסוגר את התיק.

התביעה למתן צווי ההגבלה תיסגר אף היא נוכח העובדה שלא קיים נכון להיום פס"ד לחיוב גט."

הצדדים והשתלשלות ההליכים הדיוניים

הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1962, ובמהלך השנים נולדו להם שישה ילדים.

בשנת 1992 התגלע משבר בחיי הנישואין. הם נפרדו, ובמשך כשני עשורים הם מתדיינים בעשרות הליכים משפטיים שונים, הן בבית הדין הרבני הן בבתי המשפט האזרחיים (שלום, משפחה, מחוזי ועליון).

המשיבה הגישה לבית המשפט בשנת 1992 תביעה לפירוק שיתוף, וזו נמחקה ביום 3.11.1993.

כמו כן ביום 10.6.1993 הגיש הבעל תביעה לפירוק שיתוף בדירה (שאינה דירת המגורים של הצדדים) וגם זו נמחקה בשל חוסר מעש.

בשנת 1994 נתן בית המשפט למערער אפוטרופסות בלעדית ומשמורת ייחודית על כל הילדים. בד בבד הוצא צו הרחקה שאסר על המשיבה להתקרב למקום מגורי ילדיה מחשש לשלומם ובריאותם הנפשית. לאחר החלטה זו עברה המשיבה לגור בדירה שבבעלות הצדדים בת', והמבקש המשיך לגור עם הילדים בבית המשפחה בר"ה.

בשנת 1993 הגיש הבעל תביעת גירושין בלא שכרך בה את נושא הרכוש או כל עניין אחר. בשנת 1998 קיבל בית הדין האזורי את תביעת המבקש וקבע כי "על האישה להיענות לתביעת הבעל ולהתגרש". לעניין הרכוש קבע בית הדין כי "הצדדים יתגוררו כל אחד בדירה בה הוא מתגורר כיום. תביעות בענייני רכוש יוכרעו במקום בו מתנהל הדיון."

בהליך נוסף שהתקיים לפני בית הדין בשנת 2000 שב הוא על קביעה זו: "[...] חוזר בית הדין על פס"ד קודם, לאחר שברור לנו שטענות הבעל נגד האישה אינם פרי דמיונו, אלא יש להן בסיס מוצק, ולכן עליה לקבל גט מיד. ואם אינה מוכנה לחלוקת רכוש כפי שנפסק או שהוצע במקום אחר, ימשיכו להתגורר כל אחד במקום בו מתגורר כיום והרישום בעלות הדירות יישאר כפי שהוא כיום."

בשנת 2000 התיר בית הדין לבעל לשאת אישה על אשתו וזאת לאחר קבלת אישור מכב' הראשון לציון נשיא בית הדין הגדול להיתר הנישואין בפסק הדין מיום 11.1.2000.

ביום 13.3.2002 הטיל בית הדין צווי הגבלה על המשיבה והם אושרו בהחלטת נשיא בית הדין הרבני הגדול מיום 13.11.03.

בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה בת' (השופטת ע' מילר) מיום 21.3.02 בתמ"ש 55634/00 נקבע: "הועלתה במהלך הדיון הצעה על ידי ב"כ הבעל, לפרק את השיתוף בשתי הדירות ולחלק את התמורה בין שני בני הזוג בחלקים שווים. האישה דחתה הצעה זו" (עמ' 10).

על קביעה זו חזר גם בית המשפט המחוזי (השופטת שטופמן) בפסק דין שניתן בעניינם של הצדדים ביום 12.11.02 בתיק ע"מ 1073/02: "עוד מן הראוי לציין כי המערערת (המשיבה כאן – א' א') מתנגדת לפירוק השיתוף בבית המגורים."

ביום כ"ז באב תשע"ב (15.8.2012) הגיש הבעל תביעה נוספת אשר כותרתה "כפייה למתן גט – צווי הגבלה לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים". בסעיף 1 לכתב התביעה ציין הבעל את ההליכים שהתנהלו לפני בית הדין האזורי והגדול לעניין חיוב האישה בגט והטלת הסנקציות. ובסעיף 3 תחת הכותרת "סיום קשרי רכוש משותף בין הצדדים" נאמר בזו הלשון: "בצמוד לכפיית הגט על הנתבעת, בית הדין מתבקש לפסוק שתהיה הפרדת רכוש". המערער פירט את הרכוש – הדירות שבבעלות שני הצדדים וכן פוטנציאל הגדלת שטח הדירה שבה גרה האישה לפי תכנית תמ"א 38. לאחר מכן ביקש המערער מבית הדין שיפסוק שהזכויות בבית שבר"ה יועברו לבעלותו המלאה ואילו הזכויות בדירה שבצפון ת' יועברו במלואם לבעלות האישה.

ביום י"א בכסלו תשע"ג (25.11.2012) וביום‌ ז' בכסלו תשע"ד (10.11.2013) התקיימו דיונים לפני בית הדין האזורי. ב"כ האישה שלל את סמכות בית הדין לדון בנושא הרכוש, מאחר שלא נעשתה כריכה, שכן עניין הגירושין נפסק מזמן, וכן בשל תביעה לעניין הרכוש שהוגשה בבית המשפט לענייני משפחה. בסופו של יום בית הדין בהחלטה מושא ערעור זה מחק את תביעותיו של הבעל, ומכאן הערעור.

ביום כ"ה בסיון תשע"ד (23.6.2014) שמע בית דין זה את הערעור בדיון בהרכב של שלושה דיינים. במהלך הדיון נודע כי לאחד מדייני ההרכב יש קרבה עם המערער, והדיון הופסק. לבעלי הדין ניתנה האפשרות לבחור בין קביעת מועד חדש לדיון ובין קיום דיון באותו מועד לפני דיין אחד. בעלי הדין קיבלו עליהם בהסכמה סמכות של דיין אחד, והדיון התקיים אפוא לפניי.