כרום נ' המועצה המקומית ראמה

פסק דין

בהתאם להסכמת הצדדים ההכרעה בתיק זה ניתנת בהתאם להוראת סעיף 79א לחוק בתי המשפט לאחר שכל צד הגיש סיכומי טענותיו בכתב.

התובע, יליד 1963, טוען כי ביום 18.10.04 בשעה 20:30 או בסמוך לכך, בעת שהלך על מדרכה בשכונה המערבית בכפר ראמה, הגיע אל קצה המדרכה ובעת שירד ממנה, דרך בבור, מעד ונפל (להלן: "התאונה").על פי טענת התובע, הבור שקוטרו 80 ס"מ ועומקו 40 ס"מ, לא היה נראה לעין שכן היה מוסתר ברובו בעשבים הצומחים מתוכו (כפי שניתן לראות בתמונות שצירף), ובמקום לא היתה תאורה ולא הוצב כל שלט אזהרה או סימון שיאפשר לראותו.

כתוצאה מהתאונה סבל התובע מנפיחות ורגישות באזור הפטישון בקרסול ימין, צליעה וחוסר יכולת לדרוך על הרגל. התובע טוען כי ממקום התאונה הובהל למרכז רפואי "חיאן", אולם תיעוד רפואי ראשון שצורף מעיד רק על פניה למחרת היום לרופא קופת חולים אשר מצא נפיחת והגבלה בטווחי תנועה של הקרסול ושלח אותו לביצוע צילום רנטגן ממנו עלה כי אין נזק גרמי חבלתי.

בהמשך הופנה התובע לקבלת זריקת וולטרן וכן הופנה התובע לבדיקת CT שהעלתה כי קיים חשד לקרע של הרצועה בקרסול. לתובע אושרו ימי אי כושר למשך כמעט שלוש חודשים, עד ליום 10.1.05.יצויין כי התובע טוען כי גם הופנה לטיפול פיזיוטרפי בגין פגיעתו בתאונה, אולם עיון במסמכים שצרף מעלה כי מדובר בטיפול פיזיוטרפי אליו הופנה חודש לפני התאונה (!) וזאת בגין כאבי גב מהם סבל. לא ברור לי מדוע מצא לנכון התובע לטעון זאת ולצרף מסמכים המעידים כי אין קשר בין הטיפול הפיזיוטרפי לפגיעתו בתאונה, מלבד לנסות ולהאדיר את נזקיו כתוצאה ממנה, זאת ללא כל בסיס.

לטענת התובע הנתבעת אחראית לפצותו בגין נזקיו בשל הפרת חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, שכן מדובר בבור גדול מימדים הסמוך לקצה מדרכה המשמשת להולכי רגל ומהווה מפגע אשר הנתבעת, כרשות המקומית, לא דאגה להסירו.התובע טוען כי מכתבו של היועץ משפטי של הנתבעת מיום 20.5.08, אשר בו ממליץ היועץ ליו"ר הנתבעת לפצות את התובע מהווה "הודאה שילוחית" של הנתבעת באחריותה כלפיו.

התובע מבקש לפצותו בסכום של 65,000 ₪ המורכבים מפיצוי בגין כאב וסבל, הוצאות ועזרת צד ג'. לא נטען להפסדי שכר ואף לא לקיומה של נכות צמיתה.

הנתבעת כופרת הן בעצם קרות התאונה והן באחריותה לנזקי התובע. לטענתה הצילומים שצרף התובע אינם מצביעים על קיומו של בור כנטען או על מפגע כלשהו, נהפוך הוא: מהתמונות עולה כי בקצה המדרכה קיימים עשבים הנראים בבירור, ולא ברור מדוע בחר התובע, אם אכן כך היה, להניח רגלו דווקא בתוך העשבים הגבוהים ולא עקף אותם.הנתבעת מוסיפה כי אין להטיל עליה כל אחריות מאחר ולא היתה מודעת לקיומו של המפגע הנטען, והמוכחש, ובכל מקרה, באם קיימת אחריות מצדה, יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור של 100% הן בשל בחירתו לדרוך דווקא במקום בו קיימים העשבים (ולטענתו מתחתם קיים בור) והן בשל העובדה שהוא, כתושב השכונה בה מדובר, בוודאי מכיר היטב את המקום.

הנתבעת דוחה טענת התובע כי יש לראות במכתבו של היועץ המשפטי של הנתבעת משום "הודאה שילוחית" מצדה שכן מדובר במכתב שנערך בהסתמך על דברי התובע, ארבע שנים לאחר התאונה הנטענת, ואין בו כדי להעיד על בדיקה עצמאית שערך היועץ המשפטי ביחס לנסיבות הארוע, בדיקה שכלל לא ניתן היה לבצע בחלוף תקופה כה ארוכה. מעבר לכך, המדובר במכתב שיצא על דעתו של היועץ בלבד ללא שקיבל אישור מגורם כלשהו של הנתבעת.

באשר לנזקי התובע, אלו מתמצים לדעת הנתבעת בהתחשב בקלות פגיעתו ובהעדר קשר בין תקופת אי הכושר הממושכת שאושרה לבין קלות הפגיעה והעדר טיפול רפואי כלשהו הנובע ממנה, בסכום נמוך בשל נזק לא ממוני בסך של 500 ₪.

לאחר עיון במלוא טיעוני הצדדים והמסמכים שצורפו, ובהתחשב בספקות הממשיים שמעלה הנתבעת באשר לעצם התרחשות התאונה כנטען ובשאלת האחריות של הנתבעת ומנגד באשם התורם המשמעותי שיש לייחס לתובע באם אכן בחר לדרוך דווקא במקום בו צומחים עשבים גבוהים למדי כאשר אין כל מניעה לרדת מהמדרכה למדרך גלוי שאין בו כל מפגע, אני קובעת כי על הנתבעת לפצות את התובע בסך של 2,500 ₪ בצרוף שכ"ט עו"ד בסך 600 ₪ בצרוף מע"מ והחזר האגרה ששולמה.מעבר לצורך בשל ההסדר הדיוני, אציין כי אינני רואה במכתבו של היועץ המשפטי של הנתבעת משום הודאה מצדה, הן בשל העובדה כי מתוכן המכתב עולה כי היועץ לא ערך כל בדיקה עצמאית מצדו אלא הסתמך אך ורק על דברי התובע והמסמכים שהלה הציג, ובעיקר בשל העובדה כי המכתב נערך במסגרת התיעצות פנימית של הנתבעת וכולל "המלצה" בלבד ליו"ר הנתבעת ביחס לפיצוי התובע (המלצה שככל הנראה לא התקבלה...) ולפיכך אין לראות בה משום הודאה מטעם הנתבעת בחבות כלפי התובע.

ניתן היום, ד' כסלו תשע"א, 11 נובמבר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: