כראם ואח' נ' פוארטי

החלטה

בפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שניתן על ידי ביום 18.7.11, בו נתקבלה באופן חלקי תביעתם של התובעים, והנתבעת חוייבה לשלם לתובעים סכום של קרוב ל- 10,000 ₪ (הסיבה לכך שאין מדובר בסכום מדוייק נעוצה בכך שחלקו נפסק בדולרים) וכן הוצאות משפט בסכום של 1,500 ש"ח.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסק הדין באתי לכלל מסקנה לפיה דין הבקשה להידחות, ללא צורך בקבלת תשובה.

כללי - הדין

שני השיקולים המרכזיים אשר על בית המשפט לשקול כאשר הוא דן בבקשה לעיכוב ביצוע הינם:

קושי בהשבת המצב לקדמותו – דהיינו שאם יזכה המערער בערעור לאחר שפסק הדין כבר בוצע, יהא זה מן הנמנע או קשה להשיב את המצב לקדמותו.

סיכויי ההצלחה בערעור.

ראו, למשל: בש"א 86/89 הרפז נ' אחיטוב, פ"ד מג(1), 334, 335; בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מג(2) 172, 174, ואסמכתאות נוספות שם. ראו גם א' גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי" סיגא הוצאה לאור (מהדורה עשירית), בעמ' 674.

באשר לשיקול בדבר הפיכות –

הנתבעת, אשר לכל אורך הדרך מסתייעת בעורכי דין מלומדים שאין ספק כי מכירים את ההלכה הפסוקה בדבר חשיבותו של שיקול זה כשיקול המרכזי לעניין עיכוב ביצוע, למעשה מתעלמת בבקשתה לחלוטין משיקול חשוב זה ואינה טוענת מאומה לגבי העדר אפשרות, ולמצער קושי, להשיב את המצב לקדמותו אם יבוצע פסק הדין. די בכך כשלעצמו כדי להביא לדחיית הבקשה.

אפילו היתה הנתבעת מעלה טענה כלשהי בהקשר לשיקול זה, הרי שבענייננו מדובר בפסק דין לתשלום סכום כספי, וההלכה הפסוקה מורה כי, ככלל, יש להימנע מעיכוב ביצוע פסק הדין במקרים כאלה. "כדי לזכות בעיכוב ביצוע של פסק דין הקובע חיוב כספי, מוטל על המבקש להראות שאם יזכה בערעורו לא יוכל לגבות מן התובע בחזרה את כספו" (ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה חיפה, פ"ד נ(5) 403 (1997) (להלן: "הלכת חנני"), עמ' 405, ואסמכתאות שם). בענייננו, בקשת הנתבעת אינה מכילה טענה עובדתית כלשהי ביחס למצבם הכלכלי של התובעים, כמו גם טענה כלשהי בדבר יכולתם או אי-יכולתם של התובעים להשיב לה את התשלום.

באשר לטענה אפשרית בדבר שקילת מצבה של הנתבעת עצמה ובדבר נזק העלול להיגרם לה במידה ולא יעוכב ביצוע פסק הדין, הרי לא זו בלבד ש"הכלל הבסיסי הוא כי מצבו של מערער שהוטל עליו חיוב כספי אינו מהווה שיקול במסגרת שקילת בקשתו לעכב את ביצוע פסק הדין" (הלכת חנני, שם), אלא שהנתבעת ממילא לא עמדה בתנאי הראשוני הדרוש על מנת לסטות מכלל בסיסי זה לפי הלכת חנני ולא הציגה תשתית עובדתית מספקת, ולמעשה תשתית עובדתית כלשהי, בנוגע לטענה אפשרית מעין זו.

באשר לסיכויי הערעור – דברים מקדימים -

ככלל, אינני סבור כי יהא זה נכון שערכאה דיונית הדנה בבקשה לעיכוב ביצוע החלטה שניתנה על ידה תרחיב ביחס לסיכויי הערעור, ועל כן אינני נוהג לעשות כן. ר', למשל, החלטתי מיום 24.10.10 בתא"מ 4627-06-08 החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ נ' זרחה פרזידנט:

"קיים כמובן קושי בכך שהערכאה הדיונית תתייחס לסיכויי הערעור על פסק הדין אשר זה לא מכבר יצא תחת ידה.

על קושי אינהרנטי זה הצביע כב' השופט א' גולדברג בע"א 4898/96 בש"א 6378/96 החברה העירונית לפיתוח הרצליה בע"מ נ' י. שיינר ושות' מהנדסים יועצים בע"מ, תק-על 96(3) 1264:

"בצדק עמד בא-כוח המבקשת על האנומליה שבמצב דברים זה, בו על מבקש העיכוב לשכנע את השופט שנתן את פסק הדין כי קיים סיכוי שיתקבל ערעור על פסק דינו".

כדברי כב' השופט י' עמית בהחלטה בנוגע לעיכוב ביצוע במסגרת ת.א. (חיפה) 1436/98 אשל הירדן (1994) בניה ופיתוח בע"מ נ' שמילוביץ, תק-מח 2008(4) 15361:

"מטבע הדברים, ראוי כי בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין, תתמקד הערכאה הדיונית - להבדיל מערכאת הערעור – בעיקר ברכיב השני של נזק לא הפיך, ותנקוט באיפוק ובריסון עצמי בהערכת סיכויי הערעור על פסק דינה. אשר על כן, לא אתייחס בהחלטה זו לסיכויי הערעור...".

מאחר ואף לטעמי, ובכל הכבוד הראוי כמובן, ככלל נושא זה הוא עניין לערכאת הערעור לענות בו, לא ארחיב בהקשר זה".