כץ נ' עבדי ואח'

פסק דין

בפני תביעה לתשלום חיובים נטענים בגין אי פינוי מושכר, וכן ליתן צו פינוי כנגד הנתבעות. התובע השכיר דירתו לנתבעות ביום 1/6/11. הצדדים חתמו על גבי הסכם שכירות ת/1 שהוצג לבית המשפט (להלן:"ההסכם"). על פי ההסכם, תקופת ההתקשרות לשנה, ודמי השכירות לחודש עומדים על 4400 ₪.

טענות התובע

לטענת התובע בכתב התביעה, הנתבעות הפרו את הסכם השכירות, ולפיכך הודיע להן לאחר חודש מיום חתימת ההסכם, ב- 5 ביולי 2011, על רצונו כי יפנו את הדירה תוך 30 ימים מיום ההודעה. התובע נסמך על סעיף 7 א' להסכם, ס"ק ד', בו נקבע כדלקמן: "המשכיר רשאי להודיע לשוכר כי הוא מבקש לקצר את תקופת השכירות. הודעה על כך תינתן בכתב לפחות 30 יום מראש".

הפרות ההסכם על ידי הנתבעות, להן טוען התובע, פורטו בכתב התביעה ובבית המשפט, ועיקרן אי מתן שיק ערבון על ידי נתבעת 2, וזימונו של התובע לדירה בשל עניינים שהובררו אחר כך, לטעמו, כעניינים של מה בכך.

התובע צירף לכתב התביעה מכתבים אשר שלח בדואר רשום לנתבעות או להוריהן לכתובות של הוריהן. המכתבים נושאים תאריכים:15/6/11, 5/7/11, 7/7/11, 5/9/11, 3/10/11, 23/10/11, (ת/2-ת/7) החל מהמכתב נושא תאריך 5/7/11 ובכל הבאים אחריו מציין התובע כי לאור הפרות הסכם מצד הנתבעות, הוא מודיע על ביטולו של ההסכם.

לאור האמור, מבקש התובע כי הנתבעות ישלמו לו 150$ דמי פיצוי מוסכם, עבור כל יום של איחור בפינוי מהדירה, בה הן גרות עד ליום זה, לפי הקבוע בסעיף 15 להסכם. התובע מבהיר כי לאור מגבלת סמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות, הוא מעמיד את התביעה על סך 30,000 ₪ בלבד. עוד הוא מבקש כי הנתבעות יפנו את הדירה לאלתר עם הצגת אישור תשלום חשבונות הדירה לשביעות רצונו.

בבית המשפט, הבהיר התובע כי הסיבה להחלטתו על ביטול ההסכם לא היתה אך בשל הפרות הסכם מטעם הנתבעות, אלא מתוך רצונו לעשות שימוש בזכותו על פי ההסכם (ס' 7 הנ"ל). בהמשך, הוסיף כי בנו אמור היה להגיע מחו"ל, ולהתגורר בדירה בה מתגוררות הנתבעות. התובע עומד על כך, שלאור זכותו בהסכם, על הנתבעות היה לפנות את הדירה, ומשלא עשו כן, חייבות הן בתשלום עבור כל יום איחור.

טענות הנתבעות

הנתבעות, טוענות כי נשלחו מכתבים מהתובע לביתם של הוריהן, אולם לדברי הנתבעת 1 "את רב המכתבים שהגיעו לא לקחנו כי היינו עסוקות". הנתבעת 1 מדגישה כי הן שוחחו עם התובע טלפונית אין ספור פעמים, אך הוא לא ציין בפניהן כי מעוניין בכך שיפנו את הדירה.

עוד היא מעידה כי לא ידעה כל התקופה שהתובע מעוניין כי הן יצאו מהדירה, עד הזימון לבית המשפט מיום 14/12/11 בלבד. אביה של הנתבעת 1 מסר כי הגיע רק מכתב אחד בחודש דצמבר 2011, כמו כן, הוא הלין על כך שהתובע לא ראה לנכון להתקשר אליו ולהסביר לו את מצב העניינים. הנתבעות הבהירו כי הן מוכנות בהחלט לעזוב את הדירה תוך 30 ימים.

באשר להפרות החוזה הנטענות כלפיהן, טוענת הנתבעת 2 וכן אימה אשר העידה בבית המשפט כי שיק ערבון על סך 5,000 ₪ הועבר לתובע. כמו כן, טוענות הנתבעות שהן לא הטריחו את התובע לשווא בעניינים של מה בכך. לכן, לסברתן, לא הפרו כלל את הסכם השכירות.

דיון והכרעה

משמיעת העדויות, עיון בכתבי הטענות והמסמכים, עולה כי על פי ההסכם, סעיף 7, אכן קיימת לתובע הזכות להודיע בכתב לנתבעות על רצונו לקצר את תקופת השכירות תוך 30 ימים מיום ההודעה. כמו כן, על פי סעיף 15 להסכם, עבור כל יום איחור, הסכום שנקבע לתשלום הינו 150$ ובעבור 30 ימים הסכום יעמוד על 200$ ליום- זאת כדמי פיצוי מוסכמים.

השאלה המקדמית הנשאלת הינה האם הוכיח התובע בבית המשפט כי אכן שלח את מכתבי דרישת הפינוי, והאם המכתבים התקבלו על ידי הנתבעות בזמן. בסעיף 7 א להסכם, על התובע להודיע בכתב לשוכר תוך לפחות 30 ימים. אין חולק כי התובע שלח מכתבים שונים לנתבעות, לכתובת של הוריהן. הנתבעות העידו כי היו ערות לכך שהגיעו מכתבים אולם בשל כך שהיו עסוקות לא התפנו לקחתם. אביה של הנתבעת 1 העיד כי התובע שיגר הרבה מכתבים בזמן הקצר בו הנתבעות גרו בדירה.

התובע לא הוכיח בבית המשפט כי המכתבים אותם צירף לכתב התביעה (ת/2- ת/7) הם אלה שנשלחו לנתבעות, במיוחד לאור העובדה כי היתה "התכתבות ענפה", כלשונו של אביה של הנתבעת 1. גם אם נמצה לאמר כי אלה אכן המכתבים שנשלחו על ידי התובע, כשל התובע מלהוכיח כי הם נשלחו בדואר רשום ונמסרו ליעדם. התובע לא הגיש לבית המשפט אישורי מסירה לתמיכת טענתו ובכך לא הרים את נטל הבאת הראיה המוטל על כתפיו. עוד יצוין כי המכתבים נושאים את כתובת ההורים של הנתבעות ולא את כתובת הדירה בה הן התגוררו אותה שעה. מהעדויות של הנתבעות והוריהן עלה כי בפעם הראשונה בה שמעו על דרישת הפינוי היתה עם קבלת התביעה, ב- 14 דצמבר 2011. הנתבעות והוריהן העידו כי התובע אף לא יידעם טלפונית או בהבאת מכתב לידי הנתבעות עת ביקר בדירה. ראיתי לקבל עדויות אלה, שמוצאות חיזוק דווקא בגרסת התובע עצמו- באחד המכתבים נושא תאריך 5/9/11 (ת/5), לנתבעות מלין התובע כי המכתבים חזרו! בשל כך שהכתובת לא היתה ידועה, גם במהלך עדותו בבית המשפט מציין התובע כי "האבא התקשר אלי ואמר לי שזה נפל עליו כרעם ביום בהיר, וסיכמנו שהוא ימסור לי פקס ואני אשלח לו את כל המכתבים והוא לא התקשר אלי" (עמ' 2 לפרטיכל). מכאן, עולה כי התובע עצמו העיד שהנתבעות לא ידעו על דרישת הפינוי אלא רק עם קבלת כתב התביעה בידיהן, שאם לא כן, מדוע לאחר שכבר שלח התובע לטענתו את כל המכתבים, דרישתו לפינוי נפלה על אביה של נתבעת 2 כרעם ביום בהיר?

מן המקובץ עולה, איפוא, כי יש לקבוע שדרישת הפינוי התקבלה אצל הנתבעות רק ביום 14/12/11, הוא יום קבלת כתב התביעה לידיהן. ולפיכך, ועל פי האמור בהסכם, היה על הנתבעות, לכאורה, לפנות את המושכר תוך 30 ימים, דהינו עד ליום 14/1/12.

התובע הגיש את כתב תביעתו ביום 25/10/11, ועל כן, במועד הגשת כתב התביעה לא קמה לו עילת התביעה עליה נסמך. גם מחישוב יום 10/1/12, עת ביקש התובע לתקן את כתב התביעה לעניין הסכום, נגיע לאותה תוצאה. לפיכך, מהטעם הזה, יש לדחות את התביעה.

למעלה מן הצורך ראיתי לציין כי התובע לא הוכיח בבית המשפט קיומן של הפרות הסכם כלל ועיקר. בכתב תביעתו הוא מונה מספר הפרות, כך גם כותרת המכתבים ת/2-ת/7, עניינה "הפרות ההסכם". בבית המשפט, חזר בו במובן מה מטענתו להפרות ההסכם והבהיר כי רצה לנצל את זכותו בהסכם ולדרוש פינוי הנתבעות, ובמהלך עדותו הוסיף גם כי בנו אמור היה לגור בדירה באשר אמור היה לחזור לארץ.

על רקע זה, ובהינתן כי מכתבי הדרישה לפינוי החלו אך כחודש לאחר חתימת ההסכם, נדמה כי התובע ניסה לנצל יתרון חוזי שעמד לו בהסכם באופן שאינו מתיישב עם עקרון תום הלב שהינו עקרון מנחה בחוזים.