כץ ואח' נ' בן אור

החלטה

1.בפני בקשת הנתבע לצרף כנתבע נוסף לתביעה את עיזבון המנוחה יוליה טאובר ז"ל (להלן: "העיזבון").

עניינה של תביעה זו למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע או מי מטעמו להיכנס ו/או לעשות שימוש בחלקה 64 יחידה 2 בגוש 13069 בצפת (להלן: "המקרקעין") ולהימנע מביצוע כל פעולה המטרידה את התובעים בכל דרך שהיא במקרקעין הנ"ל.

לטענת התובעים, רכשו את המקרקעין מעמידר ואילו הנתבע פולש למקרקעין ומטיל פגרי חולדות בשטחם, מטריד ומאיים עליהם באמצעות כלבים.

2.לטענת הנתבע, המקרקעין הינם בבעלות עיזבון המנוחה אשר היא ואחותה רכשו אותם עוד בשנת 1969. לטענת הנתבע נתנה לו המנוחה לפני כ-18 שנים רשות (בלתי הדירה) להחזיק במקרקעין, ולכן מכוח מעמדו כבר רשות בחלקה, לא ניתן לסלק ידו מהמקרקעין.

הנתבע טען כי העיזבון אמנם הגיש נגדו תביעה לסילוק יד ואולם הוא מצוי במשא ומתן מתקדם עם העיזבון לרכישת המקרקעין. לטענת הנתבע, צירוף העיזבון הכרחי כדי לאפשר לביהמ"ש להכריע ביעילות ובשלמות בשאלות הכרוכות בתביעה. הנתבע צרף התכתבות דואר אלקטרוני, ממנה לכאורה עולה כי העיזבון מבקש להצטרף כבעל דין לתביעה.

3.התובעים התנגדו לבקשה. לטענתם, הבקשה הוגשה בחוסר תום לב ובמטרה לסרבל את ההליכים ולהכשיר את פלישתו של הנתבע למקרקעין. התובעים הפנו לכך שהנתבע לא צרף כל אסמכתא המעידה על כך שניתן לו רישיון להחזיק במקרקעין. התובעים הדגישו כי צירוף העיזבון יסרבל את ההליך ויעכב את מתן הסעד המבוקש.התובעים הוסיפו כי צירוף העיזבון אף יוביל למצב בו הסעד העיקרי יהיה הכרעה בשאלות הבעלות על החלקה, סעד המצוי בסמכותו העניינית של ביהמ"ש המחוזי , בעוד שבשלב זה, ללא צירוף העיזבון, הסעד המבוקש הוא חזקה ושימוש – סעד המצוי בגדר סמכותו העניינית של ביהמ"ש השלום .

דיון והכרעה:

4.תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט או הרשם, לבקשת אחד מבעלי הדין או בלא בקשה כזאת ובתנאים שייראו לו, לצוות על מחיקת שמו של בעל דין שצורף שלא כהלכה כתובע או כנתבע, או על הוספת שמו של אדם שהיה צריך לצרפו כתובע או כנתבע או שנוכחותו בבית המשפט דרושה כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה. "

המבחן לצירוף בעל דין בהתאם לתקנה זו הוא: "אם השאלות הכרוכות בתובענה ניתנות לפתרון שלם ויעיל בלא שפלוני היה בעל דין, היינו, בלא שפסק הדין יחייב את פלוני ושיהא מעשה-בית-דין כלפיו" (ר' א' גורן בספרו " סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה שביעית, בעמ' 55)

וראה בש"א (י-ם) 3556/06 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מרים טאו :

"במילים אחרות, במקרים שבהם לא תהא הכרעת בית-המשפט בתובענה סוף פסוק, אם לא תורחב יריעת מעשה-בית-דין, כדי שיחול גם על אדם שלישי, יש לצרף את אותו אדם כבעל-דין למשפט, ולאפשר לו להשמיע את דברו (ע"א 604/72 יורמן נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ פ"ד כח(1) 141, 156; יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי סעיף 157 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995). רק אז יוכל בית המשפט "לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בשאלות הכרוכות בתובענה"

ודוק: "השאלות הכרוכות בתובענה" פירושן, הפלוגתאות העולות מן התביעה כמו שהוגשה ולא הפלוגתאות מתביעה אחרת שהתובע יכול היה להגישה. את מסגרת הסכסוך קובע התובע עצמו בתביעתו, ואין מבקשי הצירוף יכולים לאלצו להתדיין שלא במסגרת תביעתו (ע"א 401/69 ראובני נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים פ"ד כד(1) 537, 539; ע"א 265/72 עבד אל רחמן נ' מדינת ישראל פ"ד כו(2) 479, 482; זוסמן, שם בסעיף 156)." (ההדגשה שלי, ר.א)

5.לצורך צירופו של נתבע, על ביהמ"ש לבחון בראש ובראשונה האם יכול הוא לפסוק בשלמות בסעד הכרוך בתביעה ללא צירופו של הנתבע. הצירוף נועד למנוע מצב שבו הדיון בסעד יסוכל עקב כך, שנבצר מביהמ"ש לפסוק בעניינו, בהעדרו של אותו אדם. מקום בו אי צירוף הנתבע ממילא יוביל להכרעה "שלמה" בעניין נשוא התובענה , מתייתר הצורך בצירוף הנתבע. יודגש כאמור שההכרעה הנדרשת הינה בסעד הנתבע דווקא.

במקרה דנן, סבורני כי צירוף העיזבון לא יועיל להכרעה צודקת ושלמה, אלא יסרבל אותה תוך אילוץ ביה"מ לדון בגררא בשאלות שמלכתחילה אינן בסמכותו העניינית.

אין כל צורך בצירוף העיזבון כצד להליך שכן, ככל שלנתבע טענה כי ניתנה לו רשות להחזיק במקרקעין המונעת מתן הסעד של סילוקו מהמקרקעין, הרי הוא רשאי לזמן עדים להוכחת טענתו ,לרבות עדים מטעם העיזבון. מאידך צירוף העיזבון יחייב ביהמ"ש זה לדון בטענות ההדדיות שיועלו ע"י התובעים והעיזבון לעניין הבעלות במקרקעין. טענות לעניין בעלות במקרקעין (ככל שתועלה טענה כי המקרקעין נמכרו, פעמיים, לתובעים ולעיזבון) הינן כידוע בסמכותו העניינית של ביהמ"ש המחוזי . לא רק שביהמ"ש יידרש להכריע בשאלה שאיננה בגדר סמכותו, אלא שהסעד שהתבקש ע"י התובעים, צו המניעה הקבוע בעניין שימוש הנתבע במקרקעין, יידחק לשוליים.

"השאלות הכרוכות בתובענה",כמצוין בתקנה 24, פירושן, כאמור המחלוקות העולות מכתב התביעה כפי שהוגש ולא הפלוגתאות מתביעה פוטנציאלית אחרת שהתובע יכול היה להגיש. צירוף הנתבע צריך לשרת את הנושא המהותי העומד לדיון- הלא הוא צו המניעה הקבוע, ולא את הסעד הנלווה לו- הבעלות על החלקה . לא רק שביהמ"ש זה יידרש להכריע בסעד לא-לו, אלא שקבלת הבקשה תשרת את האינטרס של הנתבע דווקא לבירור הזכויות בין התובעים לעיזבון, תוך הדרת זכותם של התובעים לבירור עילתם לשוליים של הסכסוך.

אציין כי אמנם לביה"מ שלום יכולה לקום סמכות שבגררא לדון ולהכריע בשאלת זכויות בעלות מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.

אולם, הכרעת בית-המשפט בנושא שבגררא מימלא לא תשמש מעשה-בית-דין כאשר אותו נושא יובא בפני בית-המשפט שלו הסמכות הייחודית לדון בו: