כפתורי נ' מנהל מקרקעי ישראל מחוז תל אביב

החלטה

הבקשה לאישור

הליך זה החל כבקשה לאישור תובענה כייצוגית (להלן:"הבקשה"), אשר הוגשה על ידי הגב' כפתורי שרה (להלן:"המבקשת") נגד מינהל מקרקעי ישראל (להלן:"המשיב"). עניינה של הבקשה בהליכי גבייה מנהליים בהם נוקט המשיב לצורך גביית חובות, אותם הוא מנוע מלגבות, כך לטענת המבקשת, בשל תחולת חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן:"חוק ההתיישנות") על חובות אלה.

הרקע לבקשה

המבקשת ומר יוסף שיף (להלן:"מר שיף") הינם יורשיהם של מר צבי שיף (להלן:"החוכר"), אשר היה בעל זכויות חכירה בדירה מס' 2, בבנין מס' 172 ברח' בן גוריון בגבעתיים (להלן:"הנכס"), ושל אשתו, הגב' רבקה שיף (להלן:"המורישים"). לאחר פטירתם של המורישים, הורשו זכויותיהם בנכס למבקשת ומר שיף, וכיום, השניים הם בעלי מלוא הזכויות בנכס.

לדברי המשיב ביום 29.11.93, בעת עדכון פרטים בתיק המנהל, עקב שינוי שמו של הרחוב בו נמצא הנכס מרחוב "מודיעין" לרחוב "דרך בן גוריון", שונה בטעות גם שמו של החוכר מ"צבי שיף" ל"צבי שויץ". דרישות לתשלום דמי חכירה שנשלחו לאחר מכן על ידי המשיב, במספר הזדמנויות שונות, הממוענות ל"שויץ צבי" ברחוב דרך בן גוריון 172 בגבעתיים, חזרו בציון "לא ידוע".

ביום 23.7.09, נשלח על ידי המשיב מכתב שעניינו "התראה לפני טיפול משפטי חוב דמי חכירה לשנת 2009", כאשר הסכום הנקוב לתשלום הוא 16,114.64 ₪ (להלן:"ההתראה"). בהתראה צוין כי "מנהל מקרקעי ישראל מודיעך כי אם לא תשלם חובותיך כמפורט להלן, המנהל יפעל להגשת כתב תביעה בגינם". כמו כן, בעוד שבכותרת צוין כי החוב הוא "לשנת 2009", בגוף ההתראה, נאמר באותיות קטנות כי החוב הוא "עד לשנת 2009". ההתראה נשלחה לכתובתה של המבקשת, אך מוענה לבנה הקטין אסף כפתורי. הסכום הנקוב בהודעה שולם על ידי המבקשת, בשישה תשלומים, החל מחודש ספטמבר 2009.

במהלך חודש אפריל 2010, פנתה המבקשת באמצעות בא כוחה, עו"ד כפתורי, אל לשכת רישום המקרקעין בתל אביב, בבקשה לרשום על שמה את הזכויות בנכס. עו"ד כפתורי נדרש להמציא אישור מטעם המשיב, לרישום הזכויות במקרקעין (להלן:"האישור"). לאחר שפנה למחלקה הרלוונטית אצל המשיב, על מנת שיונפק האישור הנדרש, נענה עו"ד כפתורי כי קיימת במחשב הערה בדבר חוב קודם, וכי עד לתשלומו לא יהיה ניתן להנפיק את האישור. מבירור שערך עו"ד כפתורי במחלקת הכספים אצל המשיב, התברר כי לחובת המבקשת קיים חוב ישן שנוצר בגין אי תשלום דמי חכירה, אשר לגבי חלקו, הוגשה תביעה. תביעה זו, אשר הוגשה ביום 24.1.05, מתייחסת לתקופה שבין שנת 1998 לשנת 2004 (להלן:"התביעה"). התביעה נמחקה מחוסר מעש, והודעה בדבר המחיקה הועברה למשיב ביום 16.3.06. בעקבות הבירור שערך עו"ד כפתורי, פנתה המבקשת ביום 1.7.10, לבית משפט זה, והגישה את הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, שבגדרה התבקש בית המשפט להורות למשיב להימנע מהליכי גביה לגבי חובות שהתיישנו.

הודעת החדילה מטעם המשיב

במהלך דיון בבקשה לאישור התובענה כייצוגית, אשר התקיים בפניי ביום 1.6.2011, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה, כי יש לראות בהחלטת המשיב מיום 16.11.2010 על פיה, ככלל, לא יגבה המשיב חובות שהתגבשו לפני יותר משבע שנים, משום הודעת חדילה, כמשמעה בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן:"הודעת החדילה"). יצויין, כי המבקשת זנחה את טענתה על פיה הודעת החדילה הוגשה תוך חריגה ממסגרת הזמנים שנקבעה בסעיף 9(ב) לחוק, וציינה כי היא "מסכימה לקבל החלטה זו כהודעת חדילה כמשמעה בסעיף 9(ב) ו9(ג) לחוק תובענות ייצוגיות...". עם זאת, הדגישה המבקשת כי עומדת על דרישתה בדבר מתן תוקף של פסק דין להודעת החדילה.

בהחלטתי מיום 2.2.2012, התבקש המשיב להעביר את התייחסותו לטיעוני המבקשת, בנוגע לפסיקת גמול למבקשת ושכר טירחה לבא כוחה. כמו כן, התבקשה התייחסותו של המשיב לבקשת המבקשת, ליתן תוקף של פסק דין להודעת החדילה.

טיעוני הצדדים בעניין פסיקת גמול למבקשת ושכר טירחה לבא כוח מייצג

טיעוני המבקשת

לטענת המבקשת, הודעת החדילה הינה תוצאה ישירה של הגשת הבקשה, והיא זו שגרמה למשיב לחדול מפעילותו הבלתי חוקית. המבקשת מבססת טענה זו, בין היתר, על העובדה שבפתח הודעת החדילה, אזכר המשיב את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית כרקע להודעת החדילה. לטענת המבקשת, חלקה בהשגת הודעת החדילה, אליה הגיעה תוך טירחה ונטילת סיכון, הינו דרמטי ובלעדי. לגישת המבקשת, הודעת החדילה הינה בעלת חשיבות ציבורית גבוהה ביותר, וכך גם התועלת הכלכלית שהושגה לחברי הקבוצה.

המבקשת אינה מתעלמת מהעובדה כי לאחר הגשת הבקשה, פסק כב' השופט סוקול בעת"מ (חי') 476-07-10 יצחק סולומון בע"מ - חברה לבנייה ועבודות ציבוריות נ' עיריית חיפה (לא פורסם, ניתן ביום 8.12.10) (להלן:"פרשת סולומון"), כי גם הימנעות ממתן תעודה על ידי רשות ציבורית חוסה תחת כנפי ההלכה שנקבעה ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ' עיריית נצרת עילית (לא פורסם, ניתן ביום 20.06.10) (להלן:"פרשת נסייר"), ויש לראותה כאמצעי פסיבי פסול בגביית חובות ישנים. עם זאת, נטען על ידי המבקשת, כי במועד הגשת הבקשה, לא יכלו, היא ובאי כוחה, לצפות כיצד יפסוק כב' השופט סוקול, ועל כן, נכון למועד הגשת הבקשה, הם נטלו על עצמם סיכון וטירחה, במידה משמעותית ביותר. לאור האמור, כך לטענת המבקשת, אין ספק בתועלת הכלכלית העצומה שהביאה הבקשה לחברי הקבוצה, וכן הדבר לגבי התועלת הנובעת מ"שחרור חברי הקבוצה מהפגיעה באוטונומיה שלהם שנגרמה ע"י הסנקציות שהמשיב הטיל עליהן שלא כדין".

המבקשת מפרטת בסיכומיה את שיעורי הגמול לתובע מייצג, ושכר טירחה לבא כוח מייצג שנפסקו במקרים שונים, בהם ניתנה הודעת חדילה על ידי הרשות.

באשר לבקשה למתן תוקף של פסק דין להודעת החדילה, מציינת המבקשת, כי היות שבמצב הנוכחי, להודעת החדילה יש מעמד של החלטת הנהלת המשיב ובכוחו להפכה או לשנותה, מן הראוי ליתן להודעת החדילה תוקף של פסק דין.

טיעוני המשיב

לטענת המשיב, הודעת החדילה ניתנה משיקולים לבר משפטיים, והוא סבור כי לא נפל פסול בהתנהלותו עד לאותה עת. כפי שצוין בתגובת המשיב, ובאת כוחו אף חזרה על הדברים בדיון שהתקיים בפניי ביום 1.6.2011, הודעת החדילה ניתנה בהתאם למדיניות כוללת אותה מוביל היועץ המשפטי לממשלה, לפיה, ככלל, על רשויות המדינה לגבות חובות, תוך זמן סביר בלבד. הנחייה ברוח זו של היועץ המשפטי לממשלה, כך לטענת המשיב, החלה להתגבש עוד קודם להגשת הבקשה, אך תהליך זה טרם הושלם. המשיב מוסיף, כי אין הוא חולק על כך שפסק הדין אשר ניתן בפרשת נסייר, היווה שיקול חשוב בקבלת ההחלטה בדבר הודעת החדילה. ואולם, לטענתו, הדבר נכון גם לגבי פסקי דין שונים אשר ניתנו בעקבות פסק הדין בפרשת נסייר, ולכך יש להוסיף פניות שונות שהופנו למשיב בעקבות אותה פרשה ובכללן, הבקשה דנן. המשיב מוסיף וטוען, כי הצגת הדברים, כאילו הבקשה היא זו שעמדה בבסיס הודעת החדילה וכי לה משקל דרמטי ובלעדי, הינה מטעה. כפועל יוצא מכך, אין לקבל את טענת המבקשת, לפיה היא בלבד הביאה להודעת החדילה, והיא זו אשר השיגה לחברי הקבוצה תועלת בעלת ערך כלכלי עצום, ובעלת חשיבות ציבורית עליונה, כלשון המבקשת.

אשר לטענת המבקשת, לפיה היא נטלה על עצמה סיכון וטירחה וכי מדובר בבקשה חדשנית, נטען על ידי המשיב, כי אין ספק שמקורה של הבקשה הוא בפסק הדין שניתן בפרשת נסייר, וכל חדשנותה של המבקשת נעוץ בניסיון עקר להרחיב את ההלכה אשר נקבעה בפרשה זו, תוך הפיכת מוסד ההתיישנות הדיוני למנגנון המוביל להתיישנות מהותית. לטענת המשיב, עיון בבקשה ובתובענה עצמה מלמד, כי שתיהן מתבססות על הלכת נסייר ועל פסקי דין נוספים שניתנו קודם לבקשה, אשר עוסקים בעניינים דומים. בנסיבות אלה, קשה לקבל את טענת המבקשת לפיה מדובר בטירחה רבה הנעוצה בהגשת הבקשה. לטענת המשיב, כל טרחתה של המבקשת במסגרת הבקשה, מסתכמת בקיומו של דיון אחד ובהגשת סיכומים.