כפרי נ' מוסרי

פסק דין

בפניי תביעה בסך 31,784 ₪ שהוגשה ונוהלה ב"סדר דין מהיר". משכך פסק הדין יינתן בתמציתיות, בהתאם לתקנה 214 ט"ז לתקנות סדר הדין האזרחי.

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עיינתי בראיות, וקראתי את סיכומי הצדדים, החלטתי לקבל חלקית את התביעה בהתאם למפורט להלן:

רקע

בין עמוס כפרי (להלן:"התובע") לבין הגב ציפורה מוסרי (להלן:"הנתבעת") נחתם הסכם שכירות בלתי מוגנת לבית שברח' מוריה 40 רמת גן (להלן:"הבית/ המושכר") לתקופה בת 12 חודשים. התובע טוען כי תקופת השכירות בין הצדדים הינה החל מיום 1.9.07 ועד ליום 31.08.08. התובע הודיעה לנתבעת על מועד סיום השכירות הצפוי כחודשיים ימים מסיומה. התובע ציין בפני הנתבעת שביתו צריכה לעבור לגור במושכר עקב לימודיה בת"א. הודעה נוספת על תום תקופת השכירות נמסרה כחודש ימים לפני סיום התקופה.

במענה להודעתו מסרה הנתבעת כי ההתראה זו קצרה מידי עבורה בכדי למצוא בית חלופי. התובע עמד על כך כי הנתבעת תעזוב במועד, יחד עם זאת הסכים להעריך את סיום מועד הפינוי לתאריך 1.11.08. הנתבעת לא חתמה על הסכם להארכת החוזה וגם לא פינתה את הנכס במועד הצפוי. ביום 22.9.08 (ת"א 49602/08) הוצא לה דרישה לפינוי המושכר.

לטענת התובע, בנוסף לסירוב לפנות את המושכר במועד, גרמה הנתבעת לנזקים למושכר. ביום 20.9.08 התקיימה פגישה בין התובע לנתבעת ובעלה, הנתבעת הודיעה כי אין בכוונתם לעזוב את המושכר עד לתום תקופת החוזה שבידה וכן התכחשה לכל סיכום הדברים שהיו בניהם. לטענת הנתבעת בידה הסכם שכירות שונה מההסכם לו טוען התובע. על פי הסכם זה יכולה הנתבעת להחזיק במושכר עד לתאריך 31.12.2008.

התובע טוען לנזקים הבאים:

1. בגין אי פינוי במועד סך של 37,360 ₪ ( 100$ ליום כפול ימי אי הפינוי פחות שכר הדירה ששולם על תקופה זו).

2. 7,500 ₪ נזק ממוני ולא ממוני למושכר והציוד שבו.

לשיטה של הנתבעת ההסכם אותו היא אוחזת הוא הנכון והמחייב, ההסכם שבידי התובע הינו הסכם מזויף עליו לא חתמה. הנתבעת השכירה את המושכר במשך 15 שנים ברציפות. הנתבעת השקיעה בנכס, החליפה ארונות מטבח על חשבונה ועוד. לטענת הנתבעת במהלך חלק מהתקופות שבהן שכרה את המושכר, לא נחתם חוזה ובחלק מהפעמים נחתם חוזה. המושכר הינו בית ישן כבן 60 שנים, מצבו הפיזי בעת השכרתו לראשונה היה ירוד ומוזנח.

במשך השנים הכניסה הנתבעת שינויים ושיפוצים במושכר בכדי לאפשר לה להמשיך ולשכרו במצב ראוי, הוצאות אלא לא נדרשו חזרה מהתובע, כל הפעולות בוצעו בידיעתו ובהסכמתו של התובע. ביום 31.12.08 פינתה הנתבעת את המושכר, כשלטענתה מועד זה היה היום האחרון בו רשאית הייתה להיות בו. הנתבעת מאשרת כי התובע פנה אליה בבקשה לעזוב את המושכר לפני הזמן הקבוע בחוזה, אך נוקשותו והתנאים שהציג לא אפשרו לצדדים להגיע להסדר בעניין.

ביום 21.1.10 התקיים דיון בפני, הגב' עפרה שטיין ומר עמוס כפרי העידו מטעם התביעה והגב' צפורה מוסרי העידה מטעם ההגנה.

ביום 18.2.2010 הוגשו סיכומי התביעה וביום 02.03.10 הוגשו סיכומי הנתבעת.

דיון

החוזה המחייב

במהלך הדיון הציגו ב"כ הצדדים בפני בית המשפט 2 חוזים, שכל אחד מהם נחזה כמקורי.

אין מחלוקת בין הצדדים שנחתם על ידם חוזה לתקופה 01.01.07 ועד 31.12.07, חוזה זה כלל אופציה להארכה בת שנה אחת , קרי עד 31.12.08. משכך חוזה זה אינו דורש הוכחה למקוריותו ואמיתותו , הצדדים מכירים בו ומחויבים לפיו.

לטענת התובע בתאריך 01.09.07 נחתם חוזה שני לתקופה קצרה יותר מהחוזה המקורי הראשון, תוקף חוזה זה עד ליום 31.8.08. הנתבעת מכחישה את קיומו של החוזה השני ולשיטה קיים רק חוזה אחד ולפיו נהגה. לטענתה החוזה השני זויף.

התובע הוא ששלט על הכנת החוזה, הוא ששלח את החוזים השונים לאורך השנים בדואר והוא זה שהכתיב את תנאיו וסעיפיו השונים. סבורני שיש ממש בטענת ההגנה שמצופה היה שהתובע יתייחס בחוזה השני לביטול החוזה הראשון.