כמיל טריף נ' אפוטה ואח'

פסק דין

1.התובע, יליד 25/11/57, הגיש תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לו לטענתו בתאונת דרכים, המהווה גם תאונת עבודה, שאירעה ביום 27/12/00 (להלן: "התאונה").

אין מחלוקת בין הצדדים כי באותו מועד במהלך עבודתו של התובע אצל הנתבעת 2, מלגזה נהוגה על ידי הנתבע 1, עלתה על כף ידו הימנית של התובע. באותה עת שימש התובע כמכונאי מכונות תפירה אצל הנתבעת 2.

2.התובע הגיש תביעה למוסד לבטוח לאומי אשר קבע כי נותרה לו נכות בשיעור 20% לצמיתות והפעיל את תקנה 15 וקבע נכותו בשיעור 30%.

3.המחלוקת בין הצדדים הינה באשר לגובה נזקו של התובע ועיקר המחלוקת היא באשר לשאלת הפסד השתכרותו וזאת נוכח נכותו של התובע, נכויות קודמות ועבודות בהן עסק לאחר התאונה.

4.נשמעו ראיות הצדדים. מטעם התובע העיד התובע וכן עד נוסף, מכונאי מכונות תפירה אשר לפני התאונה עבד יחד עם התובע. בהתאם להחלטתי הותרה עדותו ביחס לשלוש שאלות בלבד – הגשת תלושי שכר וכן פירוט במה עסק בשנת 2000 ובמה עוסק כיום. בהתאם להסכמת הצדדים לא העידו עדים נוספים וכל תצהיר שהוגש ולא נחקר עורכו, לרבות חוו"ד של מר שפירא, ימשך מתיק ביהמ"ש.

5.התובע נפגע בתאונה כאמור ביום 27/12/00. עד לסוף יוני 2001 שהה התובע באי כושר מלא על פי החלטת המל"ל. לתובע נקבעו נכויות זמניות על ידי המל"ל כדלהלן:

מ- 28/6/2001 עד 30/9/2001 – 50%.

מ – 1/10/2001 עד 30/3/2002 -20%.

מ – 01/4/2002 עד 31/12/2003-20%.

מ- 1/1/2004 עד 31/3/2001-10%.

כאמור, נכותו הצמיתה נקבעה בשיעור 20% בתוספת הפעלת תקנה 15.

6.במהלך עבודתו של התובע אצל הנתבעת 2 השתכר התובע שכר נטו ממוצע של 5,960 ₪ וזאת עפ"י ממוצע שלושת חודשי השתכרותו לפני התאונה. הצמדת השכר הנ"ל עד היום מובילה לסכום משוכלל של 7,285 ₪. זהו בסיס השכר לצורך עריכת פסק דין זה.

7.התובע טוען כי שכרו היה במגמת עליה וכי אף בחודש האחרון לפני קרות התאונה עלה שכרו בשיעור ניכר. אכן ניתן לראות, כי בחודש האחרון לעבודתו, חודש דצמבר 2000, עלה שכרו נטו בשיעור של כ- 1,000 ₪.

על אף האמור לעיל, איני מוצאת כי יש לקבוע בסיס שכר לצורך עריכת חישובים גבוה יותר. ראשית, עליה זו בשכר, מצאה ביטויה בממוצע השתכרותו של התובע בשלושת החודשים שקדמו לתאונה. שנית, אין מחלוקת בין הצדדים כי חודשיים לאחר התאונה, נסגר מפעלה של הנתבעת מס' 2 בארץ. נמצא, כי בין אם עלה השכר בין אם לאו, בין אם התרחשה התאונה בין אם לאו, התובע היה מוצא עצמו באותו שלב מחוסר פרנסה ונדרש להתחיל מחדש במקום עבודה אחר.

לפיכך, איני מוצאת, כי עליה זו בשכר, יכולה להוות סימן על פיו יש לקבוע מגמת עלייה בשכר.

8.הצדדים גם אינם חולקים על העובדה, כי ענף המתפרות בארץ נתון במשבר מאז אותה תקופה. גם העד מטעם התובע העיד, כי אכן מרבית המתפרות בארץ נסגרו ומי שביקש להמשיך ולעבוד כמכונאי מכונות תפירה, נאלץ לצאת ולעבוד בחו"ל. העד מטעם התובע העיד, כי רמת השתכרותו בחו"ל היתה גבוהה וכי שכרו אף הגיע כדי שכר ברוטו של 10,000 ₪ ואף יותר. איני יכולה ללמוד מכך, כי אכן צפוי היה התובע אילולא התאונה, להרוויח שכר נטו גבוה יותר או לשפר את רמת ואיכות חייו. ראשית, ניתן ללמוד כי השכר נטו אינו שונה בהרבה משכרו של התובע – ערב התאונה. תלוש השכר של העד עליו מצביע התובע המציין שכר ברוטו של יותר 19,000 ₪ כולל תשלום הודעה מוקדמת בסכום ניכר. תשלום זה מקורו בהפסקת עבודתו של העד. נמצא כי ניתן ללמוד גם מעדותו של העד, שהעבודות בחו"ל לאו דווקא השתלמו יותר מעבודה אחרת בארץ וברור כי לא הוכח כי מדובר בעבודות קבועות לטווח ארוך (פרוטוקול עמודים 4-5).

9.נמצא אם כן, כי השוואת מצבו של התובע למצב העובדים האחרים דוגמתו, אילולא התרחשה התאונה, מלמדת כי בסיס השכר הינו כאמור 7,285 ₪ (נכון להיום).

10.עוד לפני התאונה הנדונה, לתובע נקבעה נכות בגין שלל פגיעות – נכות בשיעור 16% בין היתר באצבע יד ימין ובעין, למרות זאת עבד התובע כמכונאי מכונות תפירה. גם הפגיעה בשמיעתו עליה מבססות הנתבעות טענה כאילו ממילא היתה פוגעת בהשתכרותו במקצועו, לא מנעה ממנו לעבוד ולהתפרנס.

11.לאחר התאונה, בספטמבר 2002, כאשר על פי המל"ל עדיין היה בשלב בו נקבעו לו נכויות זמניות, החל התובע לנהל עסק עצמאי בדמות קו חלוקה של "שטראוס". התובע החזיק בעסק עד לחודש מרץ 2004. אין מחלוקת כי הרווח שלו לא היה נמוך מהשכר החודשי במתפרה, ואולי אף גבוה יותר (עמ' 14 לפרוטוקול). יחד עם זאת, החליט התובע להפסיק עבודתו זו. ההסבר שניתן על ידו בחקירתו הנגדית היה העדפתו לעבוד כשכיר על פני עצמאי. ניתן לחלוק על העדפותיו, אולם ברור הוא כי מדובר בהעדפות אישיות.