כלפון נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר

פסק דין

העורר, מר ציון כלפון, נולד בשנת 1927 בטריפולי בלוב וחי שם עם משפחתו בעת כניסת הגרמנים ללוב. בשנת 2001 הגיש תביעה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות) וב- 2002 תביעתו נדחתה. הודעת הדחייה לא נשלחה לו בדואר רשום ובאוקטובר 2010 הוגש ערר על החלטת המשיבה.

להלן גרסת העורר על הקורות אותו בתקופה הרלוונטית

עיקרי גרסתו בהצהרה המצורפת לטופס התביעה –

עם כניסת הגרמנים החלה בהלה בקרב היהודים. אימו חששה שבנה יילקח לעבודת כפייה וברחה עימו ביחד עם משפחות נוספות, לכפרים. הוא מזכיר את ההפצצות הקשות על העיר טריפולי ומציין את המקומות אליהם ברחו. לדבריו, שמועות נפוצו על כוונת הגרמנים להשמיד את יהודי לוב, הדבר הטיל פחד בלבם והוא ואימו ברחו והסתתרו. במקומות אליהם ברחו חיו חיי מחסור והוגבלו בגלל העוצר.

מוסיף העורר כי הוא עצמו חווה מעשה אלימות מצד קצין גרמני; העורר עבד בבית קפה של איטלקי, בין לקוחות המקום היו גרמנים שלא זיהו אותו כיהודי וגילו כלפיו יחס אוהד. כשנודע שהוא יהודי, קצין גרמני תפס בשערותיו וגרר אותו אל מחוץ לטברנה, קילל אותו וטבל ראשו במים קרים.

תמצית עדותו בפני הוועדה –

בעדותו הראשית סיפר העורר רק על התקרית עם הקצין הגרמני ולא הזכיר בריחה לכפרים, ובחקירתו הנגדית אמר כי בזמן ההפצצות נהגו לברוח מטריפולי וכשחלפה הסכנה לחזור לעיר.

דיון

א. בשל השוני בגרסת העורר באשר לסיבות הבריחה מטריפולי, מבקשת המשיבה לדחות את מכלול גרסתו כבלתי אמינה.

לאחר שבחנו את דברי העורר אנו מסכימים עם המשיבה כי קיים שוני מהותי בדבריו לגבי סיבת הבריחה או הבריחות מטריפולי ולא נוכל לקבוע כי הבריחה היתה מפחד הגרמנים ולא בגלל ההפצצות.

יחד עם זאת, לאור העקביות בגרסתו באשר למעשה האלימות שבוצע נגדו ע"י הקצין הגרמני, אנו מקבלים חלק זה של דבריו וקובעים כי העורר הוכיח קיומה של עילת נרדפות- אלימות אישית נגדו.

ב. השאלה שנותר לדון בה: האם השיהוי בהגשת הערר משליך על מועד תחילת תשלום התגמולים. המשיבה גורסת כי השיהוי מקצר את תקופת התשלום למפרע. המשיבה מסתמכת על דברי ביהמ"ש העליון ברע"א 61/11 ליליה אינסלר נ' הרשות המוסמכת (להלן פס"ד אינסלר) שם נאמר כי שיהוי של 9 שנים בהגשת ערר, גם אם החלטת הדחייה של המשיבה לא הגיעה לידי המערערת, "פועלת לחובתה ומצדיקה אף היא את תשלום התגמול...באופן רטרוספקטיבי חלקי...".

ב"כ העוררת טוען מאידך כי הודעת הרשות לעורר מיום 23.9.01 בה נאמר שקבלת התביעה תזכה אותו בתגמולים מיום הגשת התביעה ביולי 2001, מהווה הבטחה מנהלית (עמ' 4 ש' 11) וכן כי המשיבה אינה יכולה להסתמך על פס"ד אינסלר משום שהנאמר בו לגבי השיהוי אינו מחייב בהיותו אמרת אגב, וכי בנסיבות המתוארות שם, היתה למערערת ידיעה ברורה על דחיית התביעה.

בטרם ניגש לניתוח המשפטי, נציין כי בעניינו של העורר אין כל אינדיקציה אם ידע על החלטת המשיבה עובר להגשת הערר. ההודעה, כאמור, לא נשלחה לו בדואר רשום.

ג. מאחר ובעקבות פס"ד אינסלר ופסיקה של ביהמ"ש המחוזי בחיפה מהתקופה האחרונה, המשיבה מעלה את סוגיית השיהוי כמעט בכל התיקים בהם העררים הוגשו בחלוף זמן ניכר ממתן החלטת המשיבה לדחות את התביעה, כמו בתיק הנוכחי, נסקור את הפסיקה הרלוונטית ונחווה עמדתנו בשאלה העומדת על הפרק על מנת שלא לחזור על כך בכל תיק בנפרד, מלבד שקילת הנסיבות הספציפיות בכל מקרה ומקרה.

ד. מחדלה של המשיבה באי משלוח החלטותיה בדואר רשום כמצוות סעיף 7(ב) לחוק הרדיפות מחד גיסא וחוסר סמכות ועדת העררים להאריך את המועד להגשת עררים על החלטות הרשות מעבר ל-14 יום -סעיף 17(א) לחוק הרדיפות- מאידך גיסא, היו בין השיקולים שעמדו לעיני ביהמ"ש המחוזי בת-א כשפסק כי בהיות חוק הרדיפות חוק סוציאלי בעל מאפיינים יחודיים, יש לפרשו באופן המטיב עם הניצולים ועל כן נקבע כי כלל ההמצאה של דבר דואר רשום גובר על כלל הידיעה, גם אם יש אינדיקציה ממשית לידיעת התובע על דחיית תביעתו. התוצאה של מדיניות שיפוטית זו, שאומצה כלשונה על ידי ועדת העררים בת-א, היא כי תובע שלא נשלחה אליו הודעה בדואר רשום, רשאי לערור בפני הוועדה בכל עת שימצא לנכון מאחר ומניין הימים להגשת עררו {סעיף 17(א)} אינו מתחיל לרוץ כלל. ראה פסקי הדין ע"א ת-א) 1232/09 הרשות המוסמכת נ' גולדה חיימוביץ ואח' וע"א (ת-א) 3109/05 הרשות המוסמכת נ' מרלן שכטר ואח' (להלן חיימוביץ ושכטר).

ה. במרוצת הזמן ובעקבות ההשקפה שבוטאה בפס"ד אינסלר כי יש ליתן משקל לשיהוי ניכר בהגשת ערר בקביעת תחילת מועד הזכאות לתגמולים, ניתנו בביהמ"ש המחוזי בחיפה מספר פסקי דין אשר סטו מההלכה שנקבעה בחיימוביץ ושכטר;

ע"ו (חי') 11317-07-10 עזבון המנוחה מכלוף נ' הרשות המוסמכת (ניתן ביום 6.6.11) שם אושרו לעזבון תגמולים מיום הגשת התביעה ב- 2002 אך בימ"ש הוסיף כי לא מצא לנכון לחסום את הזכות הדיונית להגשת ערר משום שלא הוכח בפניו כי המנוחה קיבלה את החלטת הדחייה אשר לא נשלחה לה בדואר רשום.