כללים במתן פסק דין

בתי הדין הרבניים עסוקים רבות בכתיבת פסקי דין בנושאים שונים ומגוונים, אך פסק דין שאינו בנוי היטב, שאינו מבוסס או שאינו מנומק, פוגע לצערנו במעמדם של בתי הדין הרבניים בכלל ושל דייני ישראל בפרט. זאת מלבד העובדה כי במקרים רבים, פסק דין זה לא יעמוד איתן בהגיעו לביקורת ערכאת הערעור, ולעיתים סופו אף להתבטל, מה שמוזיל אף הוא את מעמד הדיינים בעיני בעלי הדין. במאמר זה ננסה לגבש כמה כללים באשר לכתיבת פסק דין ראוי.

א. פסק דין מתוך אומץ 

פסיקת הדין דורשת אומץ לב. זו התכונה האמורה להיות לכל דיין, כפי המובא בראשונים וכמובא להלן. תכונה זו עלולה לעיתים "להרגיז" את בעלי הדין, אולם אל לו לדיין להירתע מכך; חובתו ללכת בדרך זו, וכך ינהג!

מאידך, תכונה זו עשויה להוסיף לכבודו של הדיין, להפנמת פסק הדין והשלמה עם תוכנו, כאשר בעל הדין מבחין בהחלטה הניתנת מתוך ביטחון ולא מתוך רפיסות.

ונפרט מעט בתכונת אומץ לבו של הדיין - מקורה ואופייה. כידוע, יתרו הציע למשה רבנו (שמות יח, כא): "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת, שונאי בצע". לשיטתו של יתרו, על הדיינים להיות בעלי ארבע תכונות האמורות. ואילו משה רבנו, בבואו לבחור הדיינים, לכאורה מתעלם מתכונות הדיין שהוצגו ע"י יתרו, שהרי נאמר (שם יח, כה): "ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל"; רק אנשי חיל, ללא שאר התכונות שהציע יתרו. האם אכן היתה זו התעלמות מצד משה מהצעת יתרו בשלמותה או שמא לא נמצאו בקרב ישראל בעלי כל התכונות הנ"ל (שתי אפשרויות אלו לכאורה קשה להולמן, שהרי קודם לכן התורה מעידה (שם, כד) "וישמע משה לקול חותנו, ויעש כל אשר אמר". ברם, למעשה נקודה זו שנויה במחלוקת תנאים, וראה במכילתא יתרו, פרשה ב: "כל אשר אמר לו חותנו, דברי רבי יהושע, רבי אלעזר המודעי אומר, וישמע משה לקול חותנו ויעש ככל אשר אמר לו אלוקים", הרי שהשאלה האם מעידה התורה ששמע משה לכל דברי יתרו, שנויה במחלוקת תנאים).

בשאלה זו עסקו הראשונים. הספורנו פירש (פסוק כה): "ויבחר משה אנשי חיל - אחר שביקש ולא מצא אנשים שיהיו בהם כל המעלות שהזכיר יתרו, בחר באנשי חיל בקיאים וחרוצים לברר וללבן אמתות דבר וכו'". לשיטתו, "אנשי חיל", הם אנשים "בקיאים וחרוצים", ולא מצא משה אנשים בעלי שאר המעלות.

הרמב"ן, לעומתו, פירש כי משה אכן בחר אנשים בעלי כל התכונות שהוצעו ע"י יתרו, ואף יתרו, כשאמר "אנשי חיל", הביא זאת כתכונה כללית, המאגדת בתוכה את שאר התכונות, וכך כתב: "והנה יתרו דבר בכלל ופרט, אמר שיחזה אנשים ראויים להנהיג העם הגדול במשפטים, ופרט, שיהיו יראי אלוקים, אנשי אמת ושונאי בצע, כי לא יהיו אנשי חיל במשפט בלי מידות הללו וכו'. וכאשר נאמר למטה 'ויבחר משה אנשי חיל', הנה הכל בכלל, שהיו יראי אלוקים, שונאי בצע וחכמים ונבונים". דברים דומים כתב המלבי"ם עה"פ הנ"ל: "אנשי חיל – ואנשי חיל הוא שם כלל, מי שיש להם כל המעלות הנצרכים לבחירה זו, ומפרש שתחזה על כל ג' מעלות וכו'". דברים דומים מובאים גם בפירושו של האור החיים הקד' על הפסוק הנ"ל (פסוק כא).

על כל פנים, לפי כל הפירושים, משה בחר "אנשי חיל". ועתה נברר, מי הם אכן "אנשי חיל"?

רש"י שם ביאר שהכוונה לאנשים עשירים, שאינם צריכים להחניף ולהכיר פנים. בנוסף, כבר הובאה הגדרת הספורנו – "בקיאים וחרוצים"! (בדרך אגב נעיר כי נראה שבכלל החריצות הוא שלא יענו את הדין, בין טרם הדיון ובין לאחר שידועה להם מסקנתו וברורה להם פסיקתם). אולם, הרמב"ם (סנהדרין ב, ז) מגדירם אחרת: "בית דין של שלשה וכו' צריך שיהיה בכל אחד מהן שבעה דברים וכו', ולהלן הוא אומר אנשי חיל - אלו שהם גיבורים במצוות ומדקדקים על עצמם וכובשים את יצרם עד שלא יהיה להן שום גנאי ולא שם רע, ויהא פרקם נאה. ובכלל אנשי חיל, שיהיה להם לב אמיץ להציל עשוק מידי עושקו, כענין שנאמר 'ויקם משה ויושיען' כו'". לשיטתו, אנשי חיל הם בין השאר אנשי אומץ לב (וראה במאמרו של הג"ר שלמה דיכובסקי שליט"א, חבר בית הדין הרבני הגדול לשעבר, קובץ כנס הדיינים, תשס"ח, שעסק בענין הגדרת אנשי חיל בהתאם לכמה מהמקורות הנ"ל). 

ובכן, דיין היושב בדין, מוטל עליו צווי התורה "לא תגורו מפני איש" (דברים א, יז), ובנוסף עליו לנהוג באומץ לבבו בעת הדיון ובעת כתיבת פסק דינו.

ב. פסק דין בנחרצות – ללא התנשאות

ונשאלת השאלה – האין נחרצות ואומץ לב בדין סותרים למובא ברמב"ם שם ובשו"ע חו"מ (ח, ד): "ומה משה רבנו עניו, אף כל דיין צריך להיות עניו"?

וראיתי דבריו של חבר בית הדין הגדול (לשעבר), הג"ר שלמה דיכובסקי שליט"א (שם) שכתב בישוב הדברים, כי ענווה היא תכונה חשובה כאשר האדם אינו יושב בדין. אולם בשבתו על כס הדין, עליו להיות איש חיל במלוא מובן המילה.

לענ"ד ניתן ליישב הדברים בדרך שונה. תכונת הענווה המובאת ברמב"ם ובשו"ע כאחת מתכונותיו הרצויות של הדיין, הינה נדרשת ונצרכת אף בעת הדיון, ואף בעת מתן פסק הדין. פסק הדין חייב שיהיה נחרץ וברור, אך גם הוא מתוך ענווה וראיית האמת בלבד לנגד עיניו. מידת הגאווה נגרמת מהרגשת הלב כי אני הוא המוביל, אני הוא היוצר, וממילא מתמלא הלב בגאווה עצמית, תכונה המשפיעה ישירות על העומד מולו של המתגאה, ובנידון דידן משפיעה השפעה שלילית על בעל הדין, החש כי גזר דינו נקבע מתוך תחושת התנשאות ולא מתוך ראיית האמת. ענווה בעת הדיונים ובעת כתיבת פסק הדין מועילה לאמיתות פסק הדין הניתן אך ורק מתוך שיקולי הדין, וכן מועילה לבעל הדין לקבל את הדברים ולהשלים עם תוכנם, בהבינו כי אך ורק ראיית האמת ועשית הצדק עמדו מול עיניו של הדיין בעת מתן פסק דינו.

כנ"ל מוצאים אנו אצל משה רבנו, שהתורה מעידה עליו: "והאיש משה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב, ג), ולא אחת היה משה עומד בפרץ כנגד העם או כנגד חותרים אחרים כדוגמת קורח ועדתו. לא יהיה סביר להניח שענוותנותו של משה לא התקיימה בעת שעמד בפרץ מול אותם גורמים.

ואביא שתי ראיות המוכיחות העקרון האמור, כי אין כל סתירה בין תכונת ענווה לבין תכונת נחרצות, אומץ לב והכרת האדם בערכו העצמי (וראה עוד בספר "כבוד עצמי", מאת הרב מאיר לנדסמן והרב יואל שוורץ, בענין החשיבות בהכרת ערכו העצמי של האדם מול חובת הענווה):

א. במסכת סוטה (מט ע"ב, סיומה של המסכת) מובא: "משמת רבי, בטלה ענוה ויראת חטא. אמר ליה רב יוסף לתנא - לא תיתני ענוה, דאיכא אנא". רב יוסף טען שהוא עניו, וממילא לא ניתן לטעון כי בטלה ענווה. ולכאורה זו ענווה היא, הרי זו התנשאות? אלא מכאן שהכרת ערכו העצמי של האדם (אף ביחס לענוותנותו) אינה התנשאות, ותכונה זו אינה סותרת מידת הענווה, שהרי ראוי לו לאדם להכיר מעלתו ויחד עם זאת לנהוג בענווה. כן יש לטעון כי נחרצות אינה סתירה לענווה. יתירה מכך, לא רק שאין סתירה בין הדברים, אלא שהכרת ערכו העצמי של האדם היא המובילה לכניעה ולענווה האמיתית, כפי שיובא בדוגמה הבאה.

ב. ראה המובא בספר חובת הלבבות (שער הכניעה, פרק ב) כאשר מתאר את הכניעה, הנחלקת לשלשה חלקים: "אבל הכניעה היא אשר תהיה אחר רוממות הנפש והתנשאה מהשתתף עם הבהמות במדותם המגונות וגבהותה מהדמות במדות פחותי בני אדם ביתרון חכמה ויקרת נפשו וידיעה ברורה במדות הטובות והמגונות. וכאשר יהיה סמוך לזה כניעת הנפש ושפלותה אז תהיה מדה משובחת, אבל זולת זה איננה נכנסת במדות המשובחות ומעלות הנפש אך במגונות שבהן כי ענינה בזה כענין הבהמות". הרי שרק השילוב בין הכרת ערכו העצמי ובין הכניעה ושפלות הנפש, הוא בכלל המידות הרצויות, ויתירה מכך, הערכת ערכו העצמי היא המביאה לענווה האמיתית.