כהן עופר ואח' נ' רוזנטל מרים (מירי) ואח'

החלטה

רקע כללי

1.בפניי בקשת הנתבעות לחייב את התובעים להפקיד ערובה בתשלום הוצאותיהם.

2.התובעים הגישו תובענה כספית כנגד הנתבעות על סך של מיליון ₪.

3.הנתבעים בבקשתם לחיוב התובעים בהפקדת ערובה מציינים בין היתר ובתמצית כי נתבקשה עריכת חקירה כלכלית באשר ליכולת התובעים וכי חקירה זו העלתה בין היתר שאין בבעלות התובעים כל מכסה מקרקעין או כלי רכב, כי הם היו לקוחות מוגבלים בנסיבות מחמירות עד לשנת 2010, קיימים כנגדם תיקי הוצל"פ המסתכמים בסך של כ- 300,000 ₪ כולל עיקולים וצו מאסר וכן קיימות תביעות אזרחיות כספיות כנגדם ומתנהלות תביעות של חברות ביטוח כנגדם (ר' נספח 7 לבקשה).

4.התובעים בתשובתם לבקשה טוענים כי בקשת הנתבעים רצופה אי דיוקים וסילוף עובדות. בקשה הנתמכת בתצהירו של התובע מס' 1 מיום 13.10.09. לדברי המצהיר, אין ולא היו מעולם תביעות או הליכים משפטיים כלשהם של חברות הביטוח כלפי התובעים או מי מהם. לדבריו, על מנת להתחמק מתשלום ההוצאות שפסק ביהמ"ש המחוזי בתל אביב, הגישו הנתבעות תובענה לביהמ"ש השלום בראשון לציון ואף הטילו "עיקול" עצמי.

5.המצהיר מציין בתצהירו כי כפי שעולה מדוחות מבוקרים של התובעים שצורפו לכתב התביעה, הם מנהלים מאז שנת 1979 סוכנות ביטוח פעילה והדבר מוצא ביטויו בדוחות הכספיים לאורך השנים. התובעים שילמו לאורך השנים את כל ההוצאות שנפסקו לחובתם על ידי ביהמ"ש וזולת חוב לבנק הפועלים, שאר התיקים והתביעות שמיוחסים לתובע אינן נכונות.

6.ביום 5.1.11 התקיים דיון בין היתר בבקשה והצדדים טענו טענותיהם כמפורט בפרוטוקול בעמ' 4-6. במסגרת הדיון שהתקיים הוצא לביהמ"ש ע"י ב"כ הנתבעות פרוטוקול דיון מיום 13.7.08 בבש"א 2896/08 של ביהמ"ש שלום בראשון לציון (סומן מב/1).

ביהמ"ש נתבקש בהסכמת ב"כ הצדדים לבדוק במערכת הממוחשבת מספר תיקי הוצל"פ פתוחים ויתרת חוב כוללת של שני המבקשים שם ( התובעים כאן). בעמ' 7 לפרוטוקול הנ"ל נמצא כי לתובעת מס' 2 שני תיקי הוצל"פ פתוחים אשר יתרת החוב בהם כ- 150,500 ₪ ולתובע מס' 1 8 תיקי הוצל"פ פתוחים אשר היתרה בהם כ- 301,000 ₪.

7.במסגרת חקירתו של התובע מס' 1 בתיק הנל, ציין בין היתר כי חובו לעיריית רעננה כ- 60,000 ₪, כי הוכרז לראשונה באופן אישי כמוגבל חמור בחודש מרץ 2008 ואף קיבל התרעה שהוא עומד להיות מוכרז פעם נוספת (ר' עמ' 8-9 למב/1). התובע מס' 1 נשאל האם נכון כי מצבו האישי בכי רע, אם הוא מוגבל חמור והשיב " מצבי לא טוב" (עמ' 10 שו' 21-22). התובע נשאל כיצד הוא מסביר שהתובעת מס' 2 היתה מוגבלת עד חודש פברואר והשיב " כי שנתיים קודם היתה בעיה בתשלומים ואז הוגבלנו חמור" (עמ' 10 שו' 26). עוד נשאל התובע מס' 1 כיצד הוא מסביר שהוטל על התובעת מס' 2 עיקול בסכום של מאות אלפי שקלים, תשובתו " יש שני עיקולים על החברה, אחד של מע"מ והשני של מס הכנסה " וכי מס הכנסה עושים עיקול על 66,000 ₪ שנובע מאותו חוב של אי הכרה בהפסדים שאותו הוא משלם בתשלומים עד לדצמבר 2008 ועליו יצא העיקול ולגבי מע"מ מופיע חוב, בזמנו 243,000 ₪ וכיום עומד על 265,000 ₪, לדבריו החוב במע"מ עומד על 37,000 ₪ ונמצא בהסדר (ר' עמ' 11 לפרוטוקול שו' 1-8).

המסגרת המשפטית

ביחס לתובעת מס' 2

8.סע' 353 א' לחוק החברות קובע:

" הוגשה לביהמ"ש תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי ביהמ"ש, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעקב את ההליכים עד שתינתן הערובה אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."

9בהתייחס לסעיף 353 הנ"ל התקבלה כעיקרון הגישה כי סעיף זה קובע חזקה לפיה תחויב חברה בתשלום ערובה להבטחת הוצאות נתבע בתביעה שהגישה (ר' רע"א 6176/09 התחלת ים אילת נ' הרפסודה הלבנה באילת (28.7.09); רע"א 10905/07, נאות אואזיס נ' זיסר 13.7.08)).

10.התובעת מס' 2 הינה חברה שאחריות בעלי מניותיה מוגבלת, אחרת לא נטען על ידי התובע מס' 1, על כן קיימת חזקה הניתנת לסתירה לפיה עליה להפקיד ערובה להוצאות מקום שהיא מגישה תביעה. לאחר עיון בכתבי הטענות ובטיעוני ב"כ הצדדים, מצאתי כי לא עלה בידי החברה להוכיח יכולת כספית כלשהי. למעט דברי התובע מס' 1 לא הוצגו דוחות כלשהם המוכיחים את חוסנה של החברה לרבות מסמך מרואה חשבון החברה. פרוטוקול הדיון מביהמ"ש השלום בראשון לציון אף הוא תומך במסקנה זו. בנסיבות אלה, ניתן לומר שלא עלה בידי החברה לסתור את החזקה ולכאורה תחולתה של זו מתעצמת (ר' רע"א 7289/10 דוגוש בניין והשקעות נ' קיבוץ זיקים ( 21.12.10)).

ביחס לתובע מס' 1

11.תקנה 519 (א) לתקסד"א קובעת: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

תקנה 519 מסמיכה את בית המשפט, לעניין הליך המתנהל בערכאה הראשונה, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע במקרים מסויימים. הכלל בערכאה הראשונה הוא, אם כן, כי אין להפקיד ערבון להבטחת הוצאות הנתבע אלא במקרים חריגים בלבד".

ר': א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה שמינית, 673.