כהן ואח' נ' צוקרמן

פסק דין

1."מעשה בכלבת מחמד" הוא משפט שנהוג לפתוח בו סיפור ילדים ש-"סופו טוב", אלא שבענייננו, מהווה המשפט פתיח לסיפור מותה של כלבתם של התובעים, שננשכה למוות על ידי כלב אחר ברחובות המושבה זיכרון יעקב.

2. לטענת התובעים, עקב נסיבות טרגיות (שלא עמדתי על טיבן), רכשו הם לבִיתם, היום בת 11, כלבה מגזע "יורקשייר" (להלן: "כלבת התובעים" או "הכלבה") אשר שימשה לה למשענת נפשית במשך חמש שנים. לטענת התובעים, הכלבה לא נפרדה מבִיתם אפילו ליום אחד, אף בנסיעותיהם לחו"ל. לטענת התובעים, ביום 9.6.2010 נסעו לירושלים כדי לחזות במופע והם הותירו את הכלבה בידי חבריהם ללילה אחד. בשעות הערב יצאה חברתם של התובעים לטייל עם הכלבה, ולמרבה הצער היו אלה רגעיה האחרונים של הכלבה, שלאחר שהותקפה ע"י כלבה אחרת ששייכת לנתבע. כתוצאה ממעשי התקיפה - שכללו נשיכות בבית החזה ושבירת עצם המפרקת – נפחה הכלבה את נשמתה. הידיעה על מות הכלבה הגיעה למשפחת התובעים בעודם בירושלים, והם שבו על עקבותיהם מבלי לחזות במופע.

3.התובעים עותרים לפצותם בסך 17,500 ₪, סכום המורכב מראשי הנזק שלהלן: עלות כלב חדש 4,500 ₪; חיסונים סך 1,000 ₪; אישור יציאה לחו"ל סך 750 ₪; קונצרט בירושלים שהתובעים לא ראו, סך 1,500 ₪; אביזרים לכלב, סך 500 ₪ ופיצוי בגין נזק נפשי לבני המשפחה סך 9,300 ₪.

4.בכתב ההגנה, לא כפר הנתבע בעצם קרות האירוע, הוא טען : "המקרה הנ"ל אכן מצער אבל בנסיבות אליו נקלעה התובעת או כלבתה האהובה לא היה ביכולתנו לעשות מאומה. הכלבה המדוברת ליסה היתה קשורה בשטח המשפחה שמצוי באזור היקב בזיכרון יעקב ולא רחוק ממקום האירוע. הנראה שילדים שעברו במקום התירו את השרשרת בה היתה קשורה ומכאן ואילך לא יכולתי לדעת מה קרה כפי שמציינת התובעת". למרות האמור לעיל, בפניי חזר בו הנתבע מגרסתו הנ"ל, וטען כי כלבתו לא תקפה את כלבת התובעים וכי כלבתו לא זוהתה בוודאות כמי שתקפה את הכלבה (ראו עדות הנתבע בעמוד 3 שורות 14-18).

5.למרות הודאת התובע בכתב הגנתו, החלטתי לדון בטענותיו שהועלו בפניי ולפיהן כלבתו "ליסה" לא זוהתה בוודאות כמי שתקפה את כלבת התובעים. שתי שאלות טעונות הכרעה, אפוא, הראשונה - האם הותקפה כלבת התובעים על ידי כלבת הנתבע, והשניה - מהו הנזק שנגרם לתובעים, למקרה ואמצא כי אכן כלבת הנתבע היא שתקפה את הכלבה.

6.בפניי העידו התובעת, חברתה - הגב' חגית בכר אצלה הושארה הכלבה בערב שבו הותקפה, הנתבע ואביו - מר שי צוקרמן.

7.לאחר ששמעתי את טענות התובעים, באתי למסקנה כי הוכח גם הוכח כי כלבת הנתבע היא היא שתקפה את הכלבה, למסקנה זו הגעתי לאור הנימוקים שלהלן:

א)כאמור, טענת הנתבע מהווה שינוי חזית, לאחר שהוא, הנתבע, לא כפר כפירה מפורשת שכלבתו היא שתקפה את הכלבה.

ב)העדה חגית בכר - עדת ראיה לתקיפה, העידה בפניי ועדותה מהימנה עליי, כי הכלבה שתקפה את כלבת התובעים היא הכלבה המופיעה בתמונה שסומנה ת/4 ואשר צולמה יומיים לאחר האירוע ע"י הגב' בכר. הנתבע לא כפר בכך שהכלבה המופיעה בת/4 היא כלבתו (ראו עדותה של העדה חגית בכר בעמוד 3 שורה 11 לפרוטוקול).

ג)לטענת העדה בכר האירוע התרחש ביום 9.6.2010 והיא חזרה למקום האירוע יומיים לאחר האירוע ושם היא זיהתה את הכלב "בוודאות"- כלשונה (ראו עדותה בעמוד 2 שורה 23 לפרוטוקול), , הזמינה את הקב"ט ומחלקת התברואה של המועצה, שכלאה את שלושת הכלבים שהיו במקום, כאשר הכלב עליו הצביעה העדה זוהה ככלבו של הנתבע על פי השבב שהוצמד אליו (שם בשורות 14 ו- 15). עדותה זו מתיישבת עם דברי הנתבע, אשר מודה, כי כלבתו אכן נכלאה ביום 11.6.2010 ועם המסמכים ת/6 ות/7 (מסמכים המוכיחים כי כלבו של הנתבע אכן נלכד והוכנס להסגר ביום 11.6.2010)

ד)לעדה הוצגו תמונות של כלבים אחרים שצולמו על ידי הנתבע, וזו הודיעה כי כלבים אלה אינם דומים לכלבה אשר תקפה את כלבתם של התובעים (ראו תמונות נ/1 וכן עדותה של העדה בעמוד 2 שורות 27 ו- 28 לפרוטוקול).

ה)עפ"י המסמך ת/6, לאחר שהוכנסה כלבתו להסגר, לא חזר הנתבע ונטל כלבתו לידיו ו"תחנת ההסגר" מסרה את הכלבה לאדם שלישי. נראה, כי התנהגות זו, שלא זכתה לכל הסבר בעדותו של הנתבע, מלמדת כי התובע ידע כי כלבתו היא שתקפה את כלבת התובעים ועל כן הוא ויתר על הזכות לקבלה בחזרה.

8.מסקנתי, אפוא, כי כלבתו של הנתבע - ליסה, היא אשר תקפה את הכלבה וכי כלבה זו זוהתה באופן וודאי ע"י העדה בכר.

9.עפ"י גרסתה של העדה בכר, כלבת הנתבע שוטטה ברחובות זיכרון יעקב ללא השגחה והיא תקפה את הכלבה. הנתבע, שככל הנראה היה מודע לנטיותיה התוקפניות של כלבתו טען בכתב ההגנה, כי כלבתו היתה קשורה בשטח המשפחה (ראו האמור בכתב ההגנה). כך או כך, משלא שמר הנתבע על כתבתו והתיר לה לשוטט ברחובות, הרי התרשל, ועל כן אחראי הוא בנזיקין לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממעשה התקיפה האמור.

10.לגבי שאלת הנזק, כאמור, התובעים טענו לנזקים ע"ס 17,500 ₪. התובעת טענה בפניי כי שילמה עבור הכלבה שנהרגה סך 5,000 ₪ (ראו עדותה של התובעת בעמוד 1 שורה 5 לפרוטוקול). בכתב התביעה טענו התובעים כי בגין הכלבה שרכשו לאחר מותה של כלבתם שילמו הם סך 4,500 ₪. אני מאמין לטענתה זו של התובעת. התובעת צירפה את הפרסומים באתר האינטרנט שהובילו לרכישת כלב נוסף בעלות האמורה, ומשנרכש הכלב מגורם פרטי אין התובעת נדרשת לצרף קבלה.

11.באשר ליתר הנזקים שנטענו בכתב התביעה, למעט עוגמת הנפש, משלא הוכיחו התובעים את הנזקים ומאחר וניתן היה לצרף מסמכים להוכחת נזקים אלה, אני דוחה את טענת התובעים, למעט תביעתם בסך 70 ₪ בגין שבב לכלבה החדשה. מאחר ויתר ההוצאות שהוציאו התובעים, היו מוצאות בכל מקרה, על כלבתם שנהרגה איני פוסק סכומים נוספים.

12.באשר לתביעת התובעים בגין עוגמת נפש, ניכר היה, והדבר עולה מעדותה של התובעת בפניי, כי הקשר שנרקם בין התובעים לבין הכלבה היה מיוחד, ועל כן, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי על הנתבע לפצות את התובעים בסך 2,500 ₪ בגין עוגמת נפש.

13.סוף דבר, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים את הסכומים שלהלן: 4,500 ₪ בגין הסכום ששולם לרכישת כלב חדש, סך 70 ₪ בגין רכישת שבב לכלב החדש, וכן סך 2,500 ₪ בגין עוגמת נפש. בסה"כ, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים סך 7,070 ש"ל. כמו-כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך 350 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ח שבט תשע"א, 02 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.