כהן ואח' נ' אופיר

פסק דין

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב מיום 3.9.13 (כב' הרשם בכיר אבי כהן).

בפסק הדין נתקבלה תביעת המשיב כנגד המבקשת 2 - סוכנות ניצבים עימה התקשר המשיב - ונגד המבקש 1 שהוא בעלי המבקשת 2. זאת בגין הטעיה ומצג שווא שהציגה המבקשת 2 למשיב בכך שהבטיחה לו שתמורת הסכום ששילם לה תפנה אותו לעבודות בתור ניצב בתכניות בעוד שבחוזה עליו חתם המשיב בהתקשרות עימה נרשם שהסכום ששילם לה המשיב הוא עבור הכנת תיק צילומים אספקת תקליטור ופרסום התמונות הנבחרות באתר החברה.

בפסק הדין חויבו המבקשים 1 ו 2 לשלם למשיב את סכום התביעה בסך 14,000 ₪ הכולל גם פיצוי בסך של 10,000 ₪ ללא הוכחת נזק על פי חוק הגנת הצרכן.

תביעת המשיב כנגד המבקשת 3 - נדחתה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, בפסק הדין ובתגובת המשיב לבר"ע, החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור וזאת בכל הנוגע לחלק בבקשת רשות הערעור כלפי קביעת ערכאה קמא לפיה הטעתה המבקשת 2 את המשיב ופעלה שלא בתום לב באופן המזכה את המשיב בביטול ההסכם והשבת הסכום ששולם.

מסקנותיה אלו של ערכאה קמא מבוססות על ממצאיה העובדתיים ובין היתר על עדות המשיב אותה מצא בימ"ש קמא כאמינה בעיניו. ערכאת ערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים אם מצאה שנפלה בהם טעות עקרונית ובולטת או שאינם מתיישבים כלל עם חומר הראיות (ראו גם: רע"א 3716/09 ‏ג'אנה תעשיות ומשקאות בע"מ נ' מאזן עואד מסחר כללי בע"מ, פורסם בנבו, 21.9.09).

המקרה הנדון אינו נמנה בגדר מקרים אלה.

בענייננו, בית משפט קמא ישב על המדוכה, דן בתביעת המשיב, עיין במסמכים, שמע את הצדדים והתרשם מהם באופן ישיר. הממצאים אשר קבע בעניין זה מעוגנים על פניו בחומר הראיות שנפרש לפניו וסבירות המסקנות אליהן הגיע.

לאור האמור לעיל - חלק זה של בקשת רשות הערעור נדחה.

בכל הנוגע לחלק בבקשת רשות הערעור כלפי קבלת התביעה כנגד המבקש 1, וכלפי גובה הסכום בו חויבו המבקשים 1 ו 2 בפסק הדין - החלטתי לדון בחלק זה של הבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה, ולקבל את הערעור בעניין זה כדלקמן.

מפסק הדין ומכתב התביעה עולה שמתוך הסכום שנפסק בפסק הדין, נפסק למשיב סך של 3,000 ₪ אותו תבע המשיב בכתב התביעה כהשבה של סכום ששילם למבקשת. אלא שמחקירת המשיב בדיון עולה לכאורה, כפי הנטען בבר"ע, שמתוך הסכום הנ"ל ביטל המשיב חמישה שיקים על סך של 325 ₪ כל אחד, ושלכאורה בפועל שילם סכום מופחת, וככל שכך הם פני הדברים לא היה מקום לפסוק במסגרת סכום ההשבה סך של 3,000 ₪ אלא סכום מופחת. עניין זה לא הוברר בפסק הדין והיה מקום לנמק זאת נוכח טענות הצדדים בעניין.

בנוסף, כפי שעולה מהבר"ע ומהחומר, המבקשים טענו בכתב ההגנה שחוק הגנת הצרכן אינו חל במקרה זה היות שמטרת השירות אותו היה אמור המשיב לקבל לשיטתו היא הפניה לעבודות קרי רווחים כספיים מהתקשרות עם המבקשת, בעוד שלפי סעיף 1 לחוק הגנת הצרכן מוגדר "צרכן" כמי שמקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי ביתי או משפחתי.

לא מצאתי דיון והתייחסות בפסק הדין לטענה זו של המבקשים שהועלתה לפני ערכאה קמא, טענה הדרושה ליבון עובדתי, והיה מקום לעשות כן נוכח סכום הפיצוי לדוגמא שנפסק בפסק הדין מכח חוק הגנת הצרכן.

זאת ועוד, חיובו של המבקש 1 באופן אישי בפסק הדין מכח הרמת מסך ההתאגדות נעשה ללא כל הנמקה כמתחייב על פי הדין והפסיקה בפרט כאשר מדובר בצע חריג מבחינה משפטית, ובנסיבות אלו לא ניתן להעבירו בשבט הביקורת ולא ניתן להותיר קביעה זו על כנה.

לאור האמור לעיל - הערעור בעניין חלק זה של הבר"ע מתקבל כדלקמן.

חיובו של המבקש 1 בפסק הדין מבוטל.

כמו כן מבוטל חיובה של המבקשת 2 בפסק הדין וזאת בכל הנוגע לסכום שנפסק מעל 2,300 ₪.

העניין הנ"ל יוחזר לערכאה קמא על מנת שתבחן אותו מחדש ותיתן הנמקה ראויה, בשים לב לאמור לעיל ומבלי להיות קשורה בחלק המבוטל של פסק דינה.

לפנים משורת הדין אין צו להוצאות.