כהן בר הדס נ' שומכר

פסק דין

1. בפני ערעורה של המערערת על החלטת כבוד רשמת ההוצאה לפועל , זהבית אלדר, שניתנה ביום 07.07.13 , בתיק הוצאה לפועל אשר מספרו 01-40299-09-2, בה דחתה כבוד הרשמת את בקשת המערערת לחייב את המשיבה בחובו הפסוק של החייב בהתאם לסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל.

עיקרי העובדות הצריכות לענייננו:

2. תיק ההוצאה לפועל נפתח בגין חוב של החייב, אחיה של המשיבה, למערערת, בגין תשלומי שכ"ט אשר לא שולמו על ידו למערערת, אשר הינה עו"ד במקצועה וייצגה אותו בהליכים משפטיים .

במסגרת הליכים שנקטה המערערת כנגד החייב, לגביית חובה, ביקשה המערערת לעקל כספים אצל צדדי ג' אשר בכללם נמנית המשיבה, אחות החייב, ולפיכך ביום 17.11.09 המציאה המערערת לידי המשיבה , העתק מצו העיקול כאשר החוב לאותו מועד עמד על סך של 37,000 ₪ .

בתאריך 22.11.09 השיבה המשיבה כי נכון למועד קבלת הצו "אין נכסים לעיקול".

בתאריך 25.05.10 הגישה המשיבה תשובה בהתאם לבקשות שהוגשו על ידי המערערת , לפיה כאשר קיבלה את צו העיקול לא היו בחשבונה כספים השייכים לחייב.

בתאריך 08.11.12 נחקרה המשיבה ולאחר מכן הוגשה בקשת המערערת לחייב את המשיבה בסך של 37,000 ש"ח בגין חובו של החייב. המשיבה מסרה תגובה לבקשה והמערערת השיבה לתגובה.

בתאריך 07.07.13 ניתנה ההחלטה נשוא הערעור דנן בה דחתה כבוד הרשמת את בקשת המערערת לחייב את המשיבה בחובו של החייב.

טענות המערערת:

3. המערערת טוענת כי טעתה כבוד הרשמת כאשר קבעה כי המערערת לא עמדה בנטל להוכיח כי במועד המצאת צו העיקול לידי המשיבה , החזיקה המשיבה בכספים השייכים לחייב ולפיכך דחתה את בקשתה של המערערת לחייב את המשיבה בחוב הפסוק בהתאם להוראות סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל.

המערערת טוענת כי טעתה כבוד הרשמת כאשר הניחה כי כל הסכומים שמעל לסכום של 1,000 ₪ נמשכו על ידי החייב, ומכאן הגיעה למסקנה שהינה שגויה כי חיבורם של כל הסכומים הגבוהים , מביאה לתוצאה לפיה עד למועד הטלת צו העיקול, משך החייב את כל כספו בסך של 80,000 ₪, וכי לאחר הטלת צו העיקול הוצאו מחשבונה של המערערת סכומים הגדולים מ 1,000 ₪ .

המערערת טוענת כי טעתה כבוד הרשמת כאשר לא העניקה משקל ראוי לכך כי בהודעתה של המשיבה לצו העיקול מיום 22.11.09 ציינה בביטחון כי אין בידיה כספים השייכים לחייב ואילו בתצהיר שהגישה ביום 17.05.10 ציינה כי למיטב ידיעתה החייב משך את כל כספו שם.

המערערת טוענת כי טעתה כבוד הרשמת כאשר קבעה כי גרסתה של המשיבה הינה סבירה וכי הסבריה מתיישבים עם דפי חשבון הבנק אשר הומצאו על ידה המעידים על התנהלות בחשבונה עובר להמצאת העיקול.

המערערת טוענת כי יש לחייב את המשיבה בסכום החוב שהיה נכון למועד הטלת צו העיקול או לחייב את המשיבה עד לגובה שווי הנכס שבו החזיקה.

תגובת המשיבה:

4. המשיבה טוענת כי במועד הטלת העיקול אצלה בתאריך 17.11.09 כבר לא החזיקה בכספים של החייב, וכי חשבון הבנק אשר משמש אותה משמש גם את בני משפחתה ואמה חתומה כשותפה בחשבון ואף מחזיקה כרטיס אשראי בנוסף לכרטיס אשראי אשר מוחזק על ידי המשיבה.

המשיבה טוענת כי החייב הינו מהמר כפייתי אשר העביר לחשבונה סך של 80,000 ₪ בתאריך 01.12.08 ואולם עד למועד קבלת צו העיקול משך את כל הכספים.

המשיבה טוענת כי גרסתה לאורך כל הדרך לא נסתרה, וכי כאשר המערערת הטילה עיקול רק כעבור שנה לאחר העברת הכספים לחשבון המשיבה אין למערערת כל אפשרות לומר כי אלו הם כספי החייב אשר נמצאים בחזקת צד ג' במועד הקובע.

המשיבה טוענת כי הנטל להוכיח חבותו של צד ג' לשלם כספים מכוח עיקול רובץ לפתחו של הזוכה, וכי המערערת לא טענה להעברת נטל ההוכחה לכתפי המשיבה ואין לקבל את טענת המערערת כי טענה זו נטענה במסגרת כתבי הטענות.