ישראל נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול איסור מנהלי על שימוש ברכב אשר הוגשה בהתאם לס' 57ב לפקודת התעבורה.

הצדדים אינם חלוקים על כך כי ביום 24.12.11, בעקבות שימוע בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, החליט קצין משטרה על השבתה מנהלית של רכב המבקש למשך 30 יום.

עילת ההשבתה הנה נהיגת הרכב על ידי המבקש בזמן פסילה - עבירה חמורה ביותר המראה, על פי הפסיקה, זילזול חמור בהחלטות בית המשפט ע"י הנוהג.

ב"כ המבקש הסכימה לקיומן של ראיות לכאורה. אשר על כן, לא אדרש עוד לנושא.

עפ"י ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה, בית-המשפט יבטל את הודעת איסור השימוש אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

"(ב)

1.הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו.

2.מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה."

עפ"י ס' 57ב(ג):

"בית-משפט רשאי לבטל את הודעת איסור השימוש, או לקבוע תקופה קצרה יותר לאיסור השימוש, בתנאים או ללא תנאים, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב."

אין ספק שהמבקש שהנו בעל הרכב, אינו עומד בקריטריונים לביטול הודעת השימוש עפ"י ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה.

טענה בפני ב"כ המבקש כי יש להשיב הרכב לידי אשתו של המבקש שהנה בחודשי הריון מתקדמים ומצבה אינו שפיר, אולם מעיון בחומר הראיות עולה כי המסמך הרפואי היחיד שהוגש, זמנו מיד ובסמוך למועד העבירה, כאשר הדו"ח הרפואי שולל למעשה את הבעיה הרפואית שנטענה בזמן ההגעה לבית החולים ולא אפרט יותר מטעמי צנעת הפרט.

כמו כן, אשתו של המבקש ישבה לידו, בזמן הנהיגה בפסילה - ואציין כי סרבה להתפנות באמבולנס – כך שהדבר מעיד על חומרת המעשה.

יתרה מכך, לטעמי, השבת הרכב לידי אשת המבקש, פרושה השבת הרכב לקרבת מבצע העבירה (שעברו התעבורתי מכביד ביותר) ומצב זה אינו רצוי, לבטח לא בסמיכות למועד ביצוע העבירה.

ולסיכום הנושא אציין כי אין מניעה שאשת המבקש תשתמש בשרותי מוניות או מד"א במקרי חרום ולבטח אם אינה חשה בטוב וכך לא תסכן עצמה.

בדברי ההסבר להצעת החוק עולה כי המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה באורח החיים של בעל הרכב, פגיעות הנלוות לסנקציה של איסור השימוש ולמרות זאת הוטלה מגבלה זו כדי להילחם במתרחש בכבישים, למנוע ביצוע עבירות ומניעת סיכון חיי אדם מנהגים עבריינים.

הפגיעה במבקש ובאשתו בהקשר זה, מוגבלת ל- 30 יום, הינה מידתית וסבירה ביחס לחומרת העבירה ונסיבותיה.

לאור האמור מצאתי את החלטת הקצין סבירה, אשר על כן, הבקשה לביטול איסור שימוש – נדחית.

זכות ערר כחוק.