ישראל נ' בנדרי

פסק דין

פרק עובדתי

1.המבקש רכש ביום 15.3.12 מהמשיב נכס מקרקעין: חדר בשטח של כ-10 מ"ר, בקומת קרקע של בנין מגורים המצוי ברחוב הנשיאים 3 חולון, והרשום בלשכת רישום המקרקעין כיחידה נפרדת: תת-חלקה 10 חלקה 205 גוש 7166 (להלן – הנכס).

הנכס הוגדר בחוזה המכר (נספח א' לתובענה, להלן – החוזה/ההסכם) כמחסן, אך הגדרתו בפנקסי לשכת רישום המקרקעין היא: דירה.

התמורה, בסך 78,000 ₪, שולמה במעמד החתימה (חלקה הופקד בנאמנות אצל ב"כ המשיב עד להמצאת מסמכים מסוימים).

2.המבקש קיבל את החזקה בנכס והחל בשיפוצו.

תוך כדי השיפוץ קיבל המבקש מאגף הפיקוח של עיריית חולון התראה להפסקה מיידית של העבודות.

בהתראה רשם המפקח ניסני: "מבצעים שיפוץ פנימי בחדר בחדר המדרגות ומתכוונים להפוך לדירה" (נספח ג' לתובענה).

המבקש הפסיק את העבודה והגיע למשרדי העירייה כדי לברר את הדברים.

המבקש הגיע לפגישה זו עם אביו, יוסף ישראל (להלן – יוסף), העוסק בתיווך מקרקעין.

בפגישה זו נמסר למבקש ולאביו, כי ייעודו של הנכס על פי היתר הבניה הוא "חדר אשפה של סופרמרקט", וכי לא ניתן לעשות במקרקעין שימוש כמחסן (סעיף 19 לתצהיר המבקש, סעיף 10 לתצהיר יוסף).

3.בעקבות כך פנה המבקש למשיב בבקשה לביטול ההסכם והשבת התמורה ששולמה, אך המשיב סירב.

גם פניותיה של ב"כ המבקש למשיב ובא כוחו בבקשה דומה לא נענו.

ביום 3.4.12 הודיעה ב"כ המבקש למשיב בכתב על ביטול ההסכם ודרשה את השבת התמורה (נספח ה' לתובענה).

4.למרות זאת, המבקש פעל לרישום הזכויות בנכס על שמו, וכך הן רשומות כיום בלשכת רישום המקרקעין.

לדבריו, הוא עשה זאת כדי לנסות להקטין את נזקו, כיוון שהיה גורם שהיה מוכן לקנותו באופן זה, אך אותו גורם חזר בו לאחר מכן.

התביעה ותמצית טענות הצדדים

5.המבקש טוען כי הוטעה על ידי המשיב, שאמר לו שהנכס יכול לשמש כמחסן בעוד שייעודו על פי היתר הבניה הוא חדר אשפה.

באופן זה, המבקש לא יוכל לעשות בנכס שימוש, שלשמו הוא נרכש, ולמעשה הוא לא יוכל לעשות בו כל שימוש.

לטענת המבקש, המשיב ידע היטב שייעודו של הנכס בהיתר הבניה אינו מחסן אלא חדר אשפה והוא אף הותרה על ידי העירייה לחדול מהשימוש בו כמחסן.